אישה – ציפור

"ציירתי כל הזמן, בכל מקום ובכל כלי אפשרי", The Missk

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 44–46

הגעתי ארצה אחרי אסון צ'רנוביל. גרנו ביישוב קרוב. הייתי בת שבע בערך, בת יחידה להורים גרושים. ציירתי תמיד. בגיל שנתיים ציירתי את הציור מופשט הראשון שלי. זה היה, כך סיפרה לי אימי, מין ריבוע שאמרתי שהוא חתול. איזה מין חתול מוזר זה? שאלה אימא ואני הסברתי שהחתול כבר הלך, אבל זה השטיח שעליו הוא ישב קודם… מאז ציירתי כל הזמן בכל מקום ובכל כלי שהיה לי. ציירתי על כל דבר! על עצים, קרשים, רהיטים שבורים. אחרי הרבה שנים התחלתי ללמוד ב"בצלאל" תקשורת חזותית. התנסיתי שם בכל הטכניקות. בחנתי עוד ועוד מדיומים. הכול כדי למצוא את הכלים המתאימים למסר שאני רוצה לבטא. אחר כך עברתי ליפו, ואחר כך לפלורנטין. יום אחד, בפלורנטין, הסתכלתי החוצה מחלון המטבח שלי ולקטתי את הקיר המלוכלך והמוזנח שמולי והחלטתי במקום שאני צריכה לעשות משהו עם זה. שיש לי צבע ואני יודעת לצייר וזהו. כך התחלתי, וכשיצאתי לסמטה, ראיתי שיש בה עוד קיר מלוכלך ומכוער וציירתי גם אותו, ובהמשך ציירתי את כל הסמטה שהפכה ממקום עלוב ונטוש שאיש לא עבר בו למוקד תיירות שוקק חיים ושמחה. הסמטה הזאת, החוויה הראשונית הזאת, הייתה המניע הראשון שלי להפוך לאמנית רחוב. מאז, כשאני רואה משהו מתקלף, שבור, חלוד, אני אומרת לעצמי "זהו", ויוצאת לשנות את זה. אני מחפשת מקומות מוזנחים ומגעילים כדי לעבוד בהם ולהפוך אותם לבעלי ערך אסתטי. די מהר הסתבר לי שזה משנה גם את תחושת הערך של מי שגר שם בעיקר בגלל השינוי שחל בתפיסת אנשים אחרים את המקום ואותם. בתקופה מסוימת החלטתי לצייר בפינת רחובות אחת שבה מסתופפים חסרי בית למינים, זונות וצרכני זנות, טרנסג'נדרים במצוקה, ועוד מסכני עולם. ברגע מסוים בלילה אחד מהלילות ההם הגיעה משטרה למקום ומכל הקהל הפרובלמטי שהיה שם פנו ישירות אליי ולעוד חברים ציירים שעבדו לצידי. אנחנו היינו, כמובן, הטרף הקל, לא אלימים, קומוניקטיביים. ואז אחת מהנשים העובדות שהייתה שם, עם מדבקות על הפטמות, חוטיני, עקבים ותוספת שער, נכנסה למושב הקדמי של הרכב המשטרתי והתחילה לצעוק על השוטר; "מה אתם חושבים שלנו כאן לא מגיע קצת יופי? לנו לא מגיע קצת אמנות?" וממש באותו רגע של אמת ציירתי אותה על אחד מהקירות.

כלומר המניעים העיקריים שדוחפים אותו להשקיע ולשקוע בתחום הם הדחף האסתטי והדחף האנושי. לצד מניעים אלה, קיים גם הפיתוי והקסם של מפגש עם אנשים שונים מכל שכבות האוכלוסייה והמפגש עם ההפתעה של חלק גדול מהם לפגוש דמות כמוני כציירת רחוב. אני לא מתאימה בעיניהם לסטריאוטיפ של הבחור הצעיר עם הקסקט שבא לרשום על הקיר "הייתי פה". אבל אחרי ההפתעה הראשונה הם מסתקרנים ונהנים מהציור עצמו. הם מצטלמים לידו, לפעמים סתם בגלל הנאה, לפעמים לתמונות שלפני החתונה, או של הדייט הראשון. מסתבר שהרבה זיכרונות טובים של אנשים קשורים לציורים האלה, וזה נפלא בעיניי שאני הופכת לחלק מהטוב ומהמשמעותי שבחייהם. מבחינה זאת, למרות הזמניות של העבודות הן הופכות לעל־זמניות.

בנושא הכללי של ההרס והמחיקה המוטבעים בעצם הרעיון של אמנות הרחוב, אני ממעטת להעסיק את עצמי. מה שמעניין אותי אלה רגעי הביצוע. ברור שקיימות גם תחושות צער על ההריסה, בעיקר כשהיא נוגעת למצבים מיוחדים. לדוגמה, ממש בימים האחרונים מחקו עבודה גדולה שעשיתי עם חבר אמן ממלזיה, שברור לי שלא תהיה לנו הזדמנות חוזרת לצייר יחד, אבל גם בתוך תחושת הצער הזאת שמחתי על הזיכרונות הטובים שנשארו לי מחוויית היצירה המשותפת. עצם העשייה והזיכרונות שממלאים אותנו לגביה, אלה הדברים החשובים להרגשתי.

דברים נוספים שגורמים לי הנאה הם רוחב הציורים, התנועה הרחבה שלי כשאני מציירת אותם, כשהכי קטנה מתחילה מהמרפק, והגדולה יותר מתחילה ברגליים – בטיפוס, בהליכה לאורך ולגובה השטחים המצוירים. המרכיב הפיזי הדומיננטי הקשור לאמנות הרחוב מהנה אותי מאוד, והצבעוניות מהנה אותי, והסקרנות של העוברים ברחוב לגבי הציורים והניסיונות שלהם לפענח אותם שלעיתים קרובות אני שומעת מחלון המטבח הפתוח שלי. הרי חלק גדול ממניעי היצירה שלי ברחוב נובע, כאמור, ממודעות רבת־פנים לסביבה. לזה שייכת גם ההנאה שבחברותא עם אמני רחוב אחרים. העבודה ביחד שהופכת לעיתים קרובות לחוויה חברתית של שתייה משותפת, עישון סיגריה תוך התייעצויות מקצועיות לגבי מקום, זמן, כלים מתאימים, או סתם שיחות חברים. זה, כמובן, לא קורה ולא יכול לקרות לאמנים שעובדים בסטודיו.

בסיכום, הקסם והפיתוי של ציור ברחוב הם רבי־פנים, כאשר אולי הגדול והמכליל ביניהם הוא תחושת החופש המוחלט מציפייה לתמורה כספית או פרסומית, מקבלת אישור פורמלי ממסדי או אחר, מתלות כלשהי בהערכתם של מבקרי אמנות, אוצרים, מנהלי גלריות, ועוד ועוד אילוצים חברתיים למיניהם. אני עושה רק מה שאני רוצה לעשות, מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, בארץ ובעולם, בכל מקום בעולם, עד קצהו. כל מה שמתבקש ממני זה לעשות והעשייה הזאת הפכה אצלי להתמכרות שמסיטה ממני והלאה את כל הקשיים והמכשלות שבדרך. הטראומה היחידה שאני חווה היא במקרים שאני מגלה מיקום נפלא, קיר מפתה לציור ואין לי צבעים לצייר עליו.