מספר יצירה: #1483

אמן:
אמון אריה
תאריך:
1975 - 1979
נושא:
דמויות
יישוב:
עינת
כתובת:
אולם התרבות ע"ש אחווה (לימים המזכירות)
בעלים:
קיבוץ עינת
מידות:
חומרים:
בטון
טכניקה:
פיסול
מבנה:
ציבורי
מיקום:
חוץ
יצירה קיימת
כן

אישה

היום הבניין, שעליו היצירה, מושכר למשרדים שונים.

 

אריה אמון (1909–2000) נולד בעיר קאליש בפולין להוריו חוה ומרדכי וירושבסקי. הוא גדל במשפחה חסידית מרובת ילדים, שאורח החיים בה היה דתי, והדמות המשמעותית מבחינתו הייתה אביו, שעימו היה לו קשר רוחני ואישי קרוב עד שנפטר בארץ ב־1945. אימו נפטרה בהיותו בן 10 והוא לא הרבה להזכירה במכתביו הרבים. לצד לימודי קודש, כך העיד על עצמו שנים רבות מאוחר יותר, קיבל השראה מנופי קאליש ובמיוחד מהפארק שעל נהר הפרוסנה החוצה את העיר. בגיל ההתבגרות למד בישיבה, אך אט אט החל להתרחק מהדת, וחיפש דרך חדשה. הצטרפותו ל"קיבוץ" קלוסובה בפולין להכשרה לעלייה לארץ הייתה בשבילו מעין חיים חדשים, מלאי אתגרים ושופעי התלהבות ועשייה ציוניים. ב־1933 עלה לארץ לקיבוץ יגור, ושם הקים את ביתו עם צילה שהכיר עוד בקיבוץ ההכשרה ושעלתה ארצה שנה לפניו מרוקיטנה שבדרום־מזרח פולין.

במקביל לעבודתו במקומות שונים בארץ החל להתפתח כפסל בהדרכתו של הפסל רודי להמן שהתגורר באותן שנים ביגור. הוא למד בעצמו תוך התנסות ביצירת מודלים קטנים והפיכתם בפרופורציות נכונות לפסלים גדולים יותר. בשנות ה־40 שילב פעילות במסגרת הפלמ"ח עם עבודה בגננות ופיסול. כשב־1946 נעצר על ידי הבריטים במסגרת "השבת השחורה", לומדים ממכתביו כי גם בשהותו ברפיח לא פסק מיצירה. בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד עבר ב־1953 עם משפחתו לעינת ושם חי ויצר עד יום מותו גם בעץ, גם בחרס וגם באבן.

במשך השנים לימד אמנות בביה"ס בעינת וכלל בהוראתו גם עבודת פיסול בחומר, שכן ייחס חשיבות רבה להקניית גישה לאמנות פלסטית לנוער כחלק מעולם המושגים שצריך להיות לאדם נאור בזמננו. בשנות ה־60 וה־70 יצר את מרבית הפסלים הגדולים (מעל 2 מטר) בטכניקה שפיתח בעצמו: שלד מתכת שעליו יצק אבן מלאכותית בגוונים שבחר: מבזלת שחורה עד חרס אדמדם תוך ערבוב המרכיבים האלה בבטון, ולאחר מכן עבודת גימור כפי שנעשה באבן טבעית. הצבת הפסלים באתרים השונים הייתה תוך הקפדה על השתלבות נכונה בנוף שמסביב, בין טבעי ובין עירוני. בשנות ה־80 וה־90 המשיך לעבוד בעיקר ביצירת פסלי עץ, אשר במקרים רבים יש בהם מדמותו. הוא סירב לתת שמות או הגדרות לפסלים וכשנשאל על כך נהג להשיב: "מה אתה רואה בפסל שלפניך?" אריה אמון היה פעיל בארגון הציירים והפסלים וקיים קשרים אמנותיים וחבריים עם כמה מהאמנים בתחום, אך לא ייחס חשיבות להשתתפות בתערוכות או למכירת יצירות. עבודותיו נמצאות במקומות שונים בארץ ובבתי בני המשפחה והחברים הקרובים.

באישיותו היה גם איש רוח בתחומים רבים נוספים. הוא אהב מאוד מוסיקה קלאסית, התמצא בשירה, היסטוריה ופילוסופיה, והרבה לקרוא בתחומים אלו. במקביל לעבודתו בפיסול טיפח את פינות הנוי בעינת ובחצר הפרטית שלו. הבית שהקים עם צילה היה בית שונה בתכלית מהבית שבו גדל, היה זה בית חילוני שבו אהבה לילדים, לנכדים ולנינים, שבו אהבה לספר, ובו גם געגועים למשפחותיהם שאבדו בשואה. את הרהוריו ותפיסת עולמו תיאר במכתבים רבים שכתב לבני משפחה קרובים, ובמכתבים אלו מצאנו גם התייחסויות לאמנות, ליצירה, להיסטוריה וליהדות בת זמננו. הוא אהב לצלם את הבנים והנכדים וצריף העבודה שלו היה מקום להשראה ולמפגש משפחתי.

כשהחליט להפסיק לפסל באמצע שנות ה־90, ביקש להעביר את הפסלים שאינם מצויים בבתי בני המשפחה למוזאון ע"ש אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב.  שכן הוא הכיר מקרוב את משפחת נחושתן וכן היה לו קשר משפחתי לקיבוץ: אחותו האהובה אסתר לביא שנפטרה בגיל צעיר ואחיינו מויש לביא שנהרג בתאונת עבודה היו חברי אשדות יעקב ולזכרם יצר אריה פסל שהוצב בקרבת המוזאון. אריה הלך לעולמו בגיל 90, וצילה שליוותה אותו ואת יצירתו שנים ארוכות כל כך האריכה ימים ונפטרה ב־2007 והיא בת 98, לפי יונתן אמון

מצגת של פסליו של אריה אמון

מידע נוסף על היצירה
סגור