בסערות תימן

"בסערות תימן" הוא שם ספר הזיכרונות שפרסם יוסף צדוק.

מתוך מאמר של יחיאל קמון ב"עתמול" שתיאר את חלקו של יוסף צדוק בהבאת יהודי תימן ארצה.

"[…] צהרי י"ג באב תרפ"ט, 20 באוגוסט 1929, כאשר מלך תימן האימאם יחיא ישב נינוח במרכבתו בדרכו למסגד, פרץ לפתע לעברו אדם ובידו 'שכייה' (איגרת בקשה). שומרי ראשו של האימאם עצרו בגופם את האיש ומנעו ממנו להתקרב אל המלך, אך זה ציווה עליהם לא לגעת בו והורה לאיש להשמיע את בקשתו. היהודי ביקש שהאימאם יתיר לו לצאת מתימן כי רצונו למות בארץ הקודש. בתחילה סירב האימאם, אך לנוכח בכיו הגדול של האיש נעתר לבקשתו ומסר לו במקום רישיון יציאה כתוב וחתום בעצם ידו. למחרת יצאה כל המשפחה את ביתה בצנעא בדרכה לעדן, […], כשאת רכושה נושאים שלושה חמורים.
כעבור 20 שנה ושלושה חודשים, בנובמבר 1949, ישב יוסף צדוק, בנו של אותו יהודי, בארמונו של מלך תימן האימאם אחמד, בנו של האימאם יחיא שנרצח, וניסה להסביר לו את מטרת שליחותו בתימן. היה זה אחרי שהאימאם אחמד התיר ליהודי ממלכתו לצאת לעדן בדרכם לארץ ישראל. המפגש היה חשאי […]. צדוק כותב: 'הוא הזכיר בהתמרמרות את היחס האכזרי כלפי היהודים שגרם להם סבל, ייסורים ורעב, ואף הפיל בהם חללים רבים, וסיים את דבריו במילים אלו: "מטעמים אנושיים נצטרך לשקול מחדש אם להרשות את המשך יציאתם, יען כי היהודים תחת חוקותינו ואלוהים לא יסלח אם נפקירם למדבריות וחיותיהם"'. מדוע התלבט האימאם בדבר המשך יציאתם של היהודים מתימן? […]

יוסף צדוק הגיע לעדן כשליח המחלקה ליהודי המזרח התיכון ביולי 1949, כאשר מחנה 'גאולה החדש'(חאשד) כבר קלט עולים שבאו מתימן. את הקמת המחנה אישרו הבריטים, שהדגישו בכך את מגמתם המפורשת לסייע בפינוי כל יהודי תימן ובהעברתם במהירות המרבית לישראל. הבריטים נקטו מדיניות זו כדי להבטיח את המשך שליטתם המוחלטת בעדן. […] המצב שנגלה לעיניו של יוסף צדוק היה רחוק מאווירת החירום שציפה לחוש. עד מהרה הוברר לו שנציגי מחלקת העלייה בעדן שיגרו איגרות לקהילות תימן לעכב את יציאתן לדרך בטענה שטרם הגיעה השעה לכך. במכתבים ששלח צדוק אל המחלקה ליהודי המזרח התיכון […] הוא קובל על אנשי הג'וינט ועל אנשי מחלקת העלייה בעדן המגבילים את צעדיו […]. 'חסימה' מקומית זו הביאה את צדוק […] ליזום פעילות עצמאית משלו. הוא שלח מכתבי 'קול קורא' לקהילות יהודי תימן וקרא לצאת לדרך על אף מכתבי העיכוב. הוא פנה לאנשי מפתח יהודים בתימן בתקווה שיסייעו לו לארגן את העולים הנעים בדרכים לעבר עדן, ובעיקר להשיג אישור מאימאם תימן לכניסתו לשטח המדינה כדי לפעול מתוכה ולהאיץ את תהליך ההגעה למחנה בעדן.
למרות שהאישור מהאימאם הגיע, נמנעה כניסתו של צדוק לתימן עד ספטמבר 1949. בינתיים הלך המצב במחנה והחמיר. משלחת מטעם משרד הבריאות הישראלי, […] בראשות ד"ר יוסף מאיר, מצאה בו 12,000 איש כאשר תנאי הצפיפות במחנה כבר קשים מנשוא. […] 'אין ברירה מוכרחים להעביר את האנשים מיד ובלי כל דיחוי וזה משום הצלת נפשות ממש… אין כל הגזמה באמרי שכל יום דיחוי של איזה סידור שהוא גורם למותם של בני אדם' (ד"ר יוסף מאיר, 20 בספטמבר 1949). ביום שבו נכתבה מחאתו של ד"ר מאיר חסמו שלטונות עדן את המעבר משטח החסות שהיה צפונית–מזרחית למושבת הכתר הבריטי בעדן, והחל 'סגר' שנמשך 38 יום. הייתה זו תגובה […] מחשש ש'עומס היתר' במחנה כתוצאה מהיעדרה של "הרכבת האווירית" המובטחת יביא לפריצת מגפות שתתפשטנה לעדן.
שלושה ימים לאחר תחילת הסגר יצא צדוק לעזרת 2,500 פליטים שנתקעו בדרכם לעדן בשרייג'ה ו־2,300 פליטים שהיו באל־רהדה. הוא נעצר עקב הלשנה, אך הצליח להבריח מברק לאימאם אשר בסיומו כתב: 'אודה מאוד אם יואיל כבוד מעלתכם להרשות לי לשהות באל־רהדה זמן מה לשם הגשת עזרה ליהודים הסובלים'. תשובת האימאם הייתה קצרה ומהירה: 'לא מאנע', כלומר: אני מסכים […]. צדוק שוחרר ממעצר והמשיך בשליחותו. הוא נתקל בהמוני יהודים חולים ועירומים למחצה[…]. לאחר שבוע ימים שב לעדן כדי להצטייד במזון, בתרופות ובכסף. בשובו למחנה הטילו עליו נציגי העלייה והג'וינט הגבלות, שאסרו עליו להמשיך את המגעים עם האימאם ועם השלטונות המקומיים […]. הייתה זו התערבות פוליטית שמגמתה להגביל את ממדי העלייה.

יציאתו השנייה של צדוק אל תוך תימן הייתה ב־6 באוקטובר 1949. הוא יצא עם שתי משאיות טעונות ב־50 שקי קמח, 50 סלי תמרים, עשרה פחי שמן ושני שקי מלח, מחצלות, תרופות וכסף מזומן. הוא חזר לפליטי שרייג'ה בערב סוכות […]. האנשים, שהתעודדו מעט עם בואו, החליפו בגדיהם ונהרו לבית הכנסת המדברי לתפילת החג. […] צדוק דאג לשבע מכוניות שהובילו בדחיסות רבה עולים למחנה גאולה. ב־19 באוקטובר יצא בשלישית עם תרופות ומזון ודאג להעברתם של כל הנשארים למחנה בעדן. הקשרים שיצר עם מושל שרייג'ה סייעו רבות גם בהמשך דרכו. היה זה השליט היחיד שלא ביקש כל תמורה בעבור שירותיו ועזרתו.[..]
ב־15 בנובמבר יצא צדוק למסעו הרביעי אל תוך תימן והפעם כשליח מחלקת העלייה ובתמיכת הג'וינט. הוא נכנס אל תוך שטח תימן והגיע לבירה הזמנית תעיז, מקום מושבו של האימאם אחמד. בהגיעו לבית המכס המקומי נעצר שוב. הוא הציג עצמו כיליד תימן הפועל מטעם הג'וינט שמעולם לא ביקר ב"פלסטין" והראה את רישיון השהייה במקום מטעם האימאם. הוא ביקש להתראות עם האימאם והוחזר אל תאו. תיאור פגישה זו פתח את סיפורנו.

כשבכיסו אישור מהאימאם יצא לאל־קאעדה, סיאני וא־סופאל בליווי שומר. העיר סיאני, שאליה הגיע ב־21 בנובמבר, שימשה תחנה ראשית ליהודים הנוסעים לעדן והייתה אחת מנקודות הסחר החשובות במרכז תימן. במקום 'נתקעו' יהודים במשך כחודשיים בעיקר בשל מחסור באמצעים. צדוק הצליח  […] להסיע 882 איש ב־16 משאיות לעבר עדן. באל־קאעדה ניסה לשכנע את ה'תקועים' להצטרף לשיירה שארגן, אולם אלה לא היו מוכנים להינתק מעשרות החולים שהיו עמם. הוא השאיר להם מזון ותרופות, בא בדברים עם המושל כדי להבטיח את ביטחונם ושילם מראש לנהגים שיסיעום לעדן עם החלמת החולים. […] ב־4 בנובמבר פנה צדוק אל אברהם נדד, מנהל מחלקת העלייה, בקובלנה על שהעלייה הוגבלה שוב, והביע את חששו שמדיניות זו של המחלקת העלייה מסכנת את המשך הצלתם של יהודי תימן. וכך כתב: 'נציג הסוכנות קיבל הוראות ממחלקת העלייה להאט את זרם העולים ולהעמידו על 6,000 לכל היותר לחודש. לפי זה החלו להמריא אווירונים עם עולים רק שלושה ביומיים ובשבת הופסקה ההמראה כלל. אני חרד לשינויים חמורים אלה לא רק מסיבת אפשרות שינוי עמדת שלטונות תימן לעליית יהודים, אלא שמחוסרי היכולת – בפרט אלה שנתקעו בדרכים – לא יוכלו [להגיע] ולא תוגש להם עזרה בהסעתם למחנה. כי מספר בעלי יכולת המגיעים למחנה ימלא את מספר הממריאים המוקטן… פירוש הדבר לגבי אלה שבדרכים – רעב, מחלות, מוות'.
מעבר לשאלה הפוליטית של הגבלת העלייה בלטה רגישותו המוסרית–חברתית של צדוק, שהיה ער לכך שבעלי היכולת שבין העולים יכלו לקדם את הגעתם לעדן באמצעות כספם בשעה שמעוטי היכולת 'נתקעו' בדרכים באין יכולת לממן את דמי הכופר ודמי הנסיעה. בתחילה ניסה צדוק להעביר את האחריות הכספית אל בעלי היכולת […] מאחר שנחל בכך רק הצלחה חלקית, נסע צדוק אל מעבר לגבול כאשר הסיכון האישי הולך גובר עם התגברות 'תיאבונם' של סולטנים, פקידי מכס, שוטרים ונהגי משאיות לכופר ולתשלומים ייחודיים. צדוק נקרא לחלץ שיירות שנתקעו בבתי מכס ובתחנות גבול. שליחותו הסתיימה כפי שהחלה בשליחת מכתבי זירוז לקהילות ולכפרים שטרם יצאו לדרך, כשהוא מודיע להם על סגירתו של המחנה לקראת סיום מבצע ההצלה באוקטובר 1950".