"בי”ד סיוון תרפ”ב חיים כותב ביומן הקבוצה, כי מצב הרוח הקשה ששרר בכפר גלעדי משתפר עם המעבר לאיילת השחר: 'בכפר גלעדי מצאנו חומר אנשים בקלקול נורא… בזבוז בכל דבר הנקרא רכוש, אדישות ורשלנות לעבודה ואי אחריות בכל ולכל…  עכשיו, בעוברנו לאילת, בהיפוג מאתנו ריח ירושת מגדל וגם של כפר גלעדי… אנו רואים פה, במקום הזה, את ההפך משמה… התאמצות בלתי רגילה בעבודה והתעניינות לה. גורם חשוב גם זה, שהעבודה היא על אחריותנו. בכול אופן, הסביבה משפיעה יותר מההכרה'. על השהות באיילת השחר והבנייה תחת פיקוחו של ארליך כתב משה פרס (פרסי) חבר קבוצת ‘אחווה’ ביומנו: 'אח”כ [אחרי כפר גלעדי] עברה הקבוצה לאיילת השחר, עוד נקודת ותיקים, לבנות בתים. בנינו את הרפת הראשונה וחמישה בתים. אנו לא מנוסים. המהנדס שעלינו גם מתכנן ומנהל העבודה. המהנדס היה מיכאל ארליך. הוא היה מהוותיקים בארץ, היה מהנדס בלתי מדופלם, למד בעבודה ושילמו "רבי געלד" על עבודתו. הרפת בנויה בטון, קורות ועמודים. מה שהשקיעו  שם חומרי בניין, ברזלים ובטון, בנו אח”כ שלוש רפתות. האדמה הייתה בוצית, העמודים שקעו, והרפת הסתדקה לשני חצאים. ככה גם הבתים, מזה ככה שילמנו היישוב שכר לימוד מקצוע. חברי קבוצת איילת השחר, קיללו את המהנדס, עם הפועלים'. (עמ’ 20). באפריל 1923 דוד מדווח ביומן הקבוצה כי 'העבודה נגמרה (אגב, ברווח של כ־700 לי”מ), שנתקבלה על ידי פקידות היק”א", לפי יעל אלף, אדריכלית שימור.