וְחיוך קפא על פניהם

המועדון לחבר היה הבניין הראשון שנבנה בעין השופט ב־1936 לקליטת הילדים שעד אז היו עם החברים בחדרה ושימש בתפקידו זה עד 1980. בשנה זו הוא הוסב למועדון לחבר והוקם בו גם חדר ההנצחה לחללי צה"ל מבני המקום. כיום מתקיימות במועדון פעילויות שונות: אספות הקיבוץ, ישיבות המזכירות, חוגים, שמחות שונות ומשם גם יוצאות הלְוויות.

ג'ין מאיר (1924–2000) נולדה בלונדון לאני ואברהם דיוויס. למדה ב־Chelsea School of Art בסיום מלחמת העולם השנייה, ואחר כך החלה לעבוד בציור תפאורות ב"סדלרס וולס" – תיאטרון לאופרה ובלט בלונדון. ב־1949 ביקרה בארץ ופגשה את מרסל ינקו. גם שהתה כמתנדבת בכפר מנחם וביסעור, והחליטה בעקבות זאת לעלות ארצה. היא הבינה שהקרמיקה היא אמנות פונקציונלית שתוכל להתאים לחיים בארץ, ונרשמה בשובה מן הביקור ללימודים ב־Camberwell School of Art אצל ריצ'רד קנדל. באותו זמן גם הכירה את בעלה לעתיד אלכס מאיר (יליד הונגריה) וב־1950 הם נישאו והצטרפו לגרעין לקיבוץ עין השופט. בבואה ארצה הביאה איתה את הציוד לפתחת סטודיו לקרמיקה: אבני רגל, תנור לשרפה, אך בשנים הראשונות בקיבוץ עבדה בענפי המטע והכרם. בשנים  1954–1969 לימדה אמנות במוסד החינוכי. ב־1956 הועבר הסטודיו לצריף והיא החלה להפעיל את התנור. ג'ין יצרה כמה וכמה עבודות במרחב הציבורי: פסל דג המגלשה בבריכת הילדים (1964, עם יצחק מרחב), פסלי הטוטם ותבליטי הקיר שקישטו את בית הקיבוץ הארצי בתל אביב־יפו. ג'ין מאיר הקימה סדנה מעשית לקרמיקה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה והרצתה שם (1972–1975). בשנת 1975 הקימה סדנה לקרמיקה במועצה האזורית מגידו ולימדה בה במשך עשרים שנה. בעבודותיה השתמשה בסוגים שונים של חומר שנכרים בארץ: "אדמית" (Earthware) שנשרף בטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 1100 מעלות), "אבנית" (Stoneware), שנשרף ב־1200 מעלות ולמעלה. כיוון שהיה לה תנור לטמפרטורות גבוהות, החומרים האלה לא כל כך התאימו לה והיא הרכיבה חומר משלה "ג'ין", אבל גם בו פסקה מלהשתמש. בשנות השמונים והתשעים בחרה לעבוד עם החומר המיובא חרסית (פורצלן), משום שקל לעבדו עד דק וליצור כלים עדינים.