עם ישראל

הטריפטיכון  הוא ביטוי תמציתי ושירי לדרכו הגורלית של עם ישראל. גובהם של השטיחים הצדדיים הוא 4.80 מטרים ורוחבם – 5.50 מטרים. גובהו של השטיח המרכזי הוא 4.80 מטרים ורוחבו 9.50 מטרים.

"בשנת 1960, עוד לפני שהחלה בניית המשכן החדש, פנה יושב-ראש הכנסת קדיש לוז לאמן מרק שאגאל בבקשה שיכבד את הכנסת בעבודת אמנות שלו. תחילה דובר על ציורי קיר או על ויטראז'ים – חלונות מזכוכית צבעונית – כמו אלה שיצר לבית-הכנסת בבית-החולים הדסה עין-כרם. ואולם שאגאל ביקש לנסות את כוחו ביצירת שטיחי קיר, אף שמעולם לא עסק בסוג זה של אמנות ואף שלא קל היה לתרגם את סגנון הציור שלו לעבודת האריגה. קדיש לוז הציע לשאגאל פסוקים מהתנ"ך, ושאגאל שילב תיאורים ויזואליים שלהם בשרטוטיו. בדצמבר 1963 הציע שאגאל ששטיחי הקיר יהיו טריפטיכון – שלושה ציורים שיש ביניהם קשר נושאי, התלויים זה לצד זה ומהווים יחידה שלמה אחת.

את הציורים שעל בסיסם הוכנו השטיחים הכין שאגאל בגודלם של השטיחים המיועדים. את הציור לשטיח הימני השלים כבר בסוף 1963, מאחר שהכין ציור כמעט זהה – בצבעים שונים – עבור ויטראז' בבניין האו"ם לזכרו של מזכיר האו"ם המנוח דאג האמרשלד. את הציורים לשטיח המרכזי ולשטיח השמאלי השלים בקיץ 1964. כשסיים בשנת 1965 את השרטוטים לשטיחים, החלה מלאכת האריגה.

השטיחים נארגו בבית המלאכה של "גובלן" Atelier de la Manufacture des Gobelins בפריז. לפני שהחלה העבודה הרצופה על השטיחים עצמם, נעשו בבית המלאכה, במשך כשנה, ניסיונות אריגה של קטעים מתוך השטיחים. לאחר בדיקות מדוקדקות נבחרו 144 צבעים וגוונים של חוטים לעבודה. מלאכת האריגה נמשכה מתחילת 1965 ועד תחילת 1968. גובהם של השטיחים הצדדיים הוא 4.80 מטרים ורוחבם 5.50 מטרים. גובהו של השטיח המרכזי הוא 4.80 מטרים ורוחבו 9.50 מטרים. על כל שטיח מופיעה חתימתו של שאגאל עם תאריך הציור וחתימת האורג האמן עם תאריך סיום האריגה. ב-18 ביוני 1969 התקיים במעמד נשיא המדינה טקס תליית השטיחים. בשטיחים מוצגים מוטיבים תנ"כיים, מוטיבים מילדותו של שאגאל בוויטבסק שברוסיה ומוטיבים מההיסטוריה היהודית בעת החדשה. לצד מוטיבים שניתן לזהותם, יש ביצירות משחקים בצבע, באור ובצורה. כמו בעבודות אחרות של שאגאל, גם כאן מופיעות דמויות הפוכות, דמויות בעלות פנים כפולות, ראשים הפוכים, דמויות של גבר ואשה מחוברים וכדומה. על הדמויות האלה אמר שאגאל: "ייתכן שגם אני בזמנים שונים הייתי מלא ספקות. ציירתי ציורים הפוכים. כרתתי ראשים וביתרתי את נושאי לחתיכות, שנשארו צפות באוויר בציורי…"

השטיח הימני, מרק שאגאל
בשטיחים יש גם מוטיבים משני מפעלים אחרים של שאגאל: סדרת הציורים "בשורת התנ"ך", שצייר בשנות ה-30 ומסר לעיר ניס שבצרפת (למשל, האשה על הגמל, המופיעה בשטיח המרכזי, מופיעה ב"בשורת התנ"ך" כרבקה העוזבת את בית אביה בדרכה אל יצחק), וסדרת ציורים על משלי לה-פונטיין, שהכין בשנים 1927–1931 (חלק מהחיות בשטיח הימני עוצבו על-פיה).

המבחר הגדול של תמונות, דמויות וסצינות יוצר מידת-מה של חוסר בהירות, ולא תמיד ניתן למצוא קשר ישיר בין הדמויות או הסצינות בשטיח ובין הנושא המרכזי שלו. במסיבת העיתונאים שנערכה ב-18 ביוני 1969, יום הצגת השטיחים, אמר שאגאל: "יצירת אמנות אינה צריכה להיות ברורה. אם היא ברורה מדי הרי היא לוקה במובן האמנותי". שאגאל גם הצהיר פעמים רבות שאי-אפשר לפרש את ציוריו ושגם הוא עצמו אינו יכול לעשות זאת. "גם אני עצמי אינני מבין אותם כלל… הם בסך הכול סידורים ציוריים שכופים את עצמם עלי… התיאוריות שהייתי יכול להמציא כדי להסביר את עצמי ואלו שאחרים מפתחים בקשר ליצירתי, כולן שטויות". ואולם יש טענה ששאגאל העדיף לשמור על ערפול מכוון בנוגע למשמעות ציוריו כדי לא להצטייר כצייר "מספר סיפורים" בעידן האמנות האבסטרקטית.

השטיח הימני היה השטיח הראשון שהעבודה עליו הסתיימה. כותרתו השתנתה כמה פעמים. בשיחה הראשונה עם יושב-ראש הכנסת קדיש לוז על השטיחים, הציע שאגאל שנושאו של שטיח זה יהיה חזון אחרית הימים. במאמרים שנכתבו על השטיחים במהלך העבודה עליהם, וגם במאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל לרגל טקס תליית השטיחים ב-1969, נקרא השטיח "הבריאה". אולם יש לציין שהביטוי שנתן שאגאל לנושא הבריאה בסדרת ציוריו "בשורת התנ"ך" שונה לחלוטין מהביטוי שנתן לו ביצירה זו. הכינוי "שלום" ניתן לשטיח בתחילת שנות ה-70 מכיוון שזה שמו של הוויטראז' בבניין האו"ם בניו-יורק שהוא כמעט זהה לשטיח, למעט מוטיבים נוצריים בצדו הימני של הציור והצבע הדומיננטי בו – כחול. השם "חזון ישעיהו" הוא אולי השם המדויק ביותר, שכן דמותו של הנביא ישעיהו היא הדמות הבולטת ביותר בשטיח, ואין ספק שהחיות שבמרכזו מסמלות את הפסוקים "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו י"א, 6–8). בין המוטיבים בשטיח שאינם שייכים בהכרח לנושאו הראשי: משה בדמות מלאך כשבידו לוחות הברית (בצד ימין למעלה), חלום יעקב (במרכז למעלה); שרה אמנו המחזיקה בבנה יצחק, ומעליה דמותו של אברהם המחזיק במאכלת (בצד שמאל למטה).

השטיח האמצעי, מרק שאגאל

בתחילה הציע שאגאל שכותרתו של השטיח האמצעי תהיה "משה רבנו, דוד המלך והגלות", אולם מאוחר יותר הוא נקרא בשם "יציאת מצרים". שתי הדמויות הבולטות בשטיח הן משה רבנו ודוד המלך. שתיהן מופיעות פעמיים: משה מופיע כשהוא מקבל את לוחות הברית (בצד ימין), ושוב, כשהוא צועד בעקבות ילד בראש בני ישראל היוצאים ממצרים (משמאל למרכז) ומעליהם ענן המסמל את ההשגחה העליונה השומרת עליהם, על-פי שמות י"ג, 21. בארון הנישא על-ידי העם ההולך אחרי משה מונחות עצמות יוסף. מעל הענן מרחף מלאך התוקע בשופר, כמכריז על הגאולה. דוד המלך מופיע כשהוא מנגן על נבל (בצד שמאל), ולפניו דמותו של הנער דוד המחזיק את ראשו הכרות של גלית.

חלק מהשטיח השמאלי, מרק שאגאל
את הגלות מייצגים השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – העולה באש (למעלה, מימין למרכז), ודמות היהודי הנודד ששק נדודים על כתפו (למעלה במרכז, מימין לענן). מעל דמות היהודי הנודד – גופת יהודי השוכבת בין שישה נרות, המייצגים את ששת מיליוני הנספים בשואה. מתחת לעיירה הבוערת ניתן להבחין בעגל הזהב ובדמויות המחוללות סביבו. אהרן הכוהן הגדול נראה עם מנורת שבעת קנים (בפינה השמאלית למטה). הדמות ההפוכה לימינו של אהרן היא דמותו של קורח, שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותו עם עדתו. כמו בשטיח הימני, גם כאן מופיעים מוטיבים שאינם שייכים לנושא המרכזי של השטיח – יציאת מצרים ויציאה מהגולה, למשל המאבק בין יעקב למלאך ועקדת יצחק (בצד ימין למעלה). מאחורי דמות דוד המלך ניצבת דמות של כלה. דמותו של הכנר – מוטיב שחוזר ברבים מציוריו של שאגאל – המחובר במהופך לכלה, היא דיוקנו של שאגאל עצמו.

כותרתו של השטיח השמאלי היא "הכניסה לירושלים" או "שיבת ציון". במקור הציע שאגאל שנושאו יהיה "תקומת מדינת ישראל". בשטיח מעורבים מוטיבים של שתי תקופות: תקופת דוד המלך ותקופת תקומת מדינת ישראל. דוד המלך המנגן נראה בראש קבוצת דמויות הנושאות את ארון הברית מקריית-יערים לירושלים (בצד ימין), על-פי שמואל ב' פרק ו'. הארון, המלווה באנשים המנגנים בכלים שונים (בפינה העליונה מצד ימין), אינו דומה לארון הברית המתואר בתורה אלא לארונות קודש ששאגאל ראה בצפת בעת ביקורו בארץ ב-1931. את פני דוד המלך מקבל בנגינה ובריקודים קהל ממגוון תקופות: חסידים לצד חלוצים, המסמלים את השיבה לציון בעת החדשה. התקופה המודרנית באה לידי ביטוי בדמותה של ציפור, המביאה את בשורת תקומת ישראל בתיבה "ישראל" שכמו יוצאת מפיה (למעלה משמאל), ועפה לעבר מגדל שמירה מתקופת חומה ומגדל. בראש המגדל ילד המדליק מנורה – סמל מדינת ישראל. כמו כן נראה חייל המחזיק בידיו רובה ומגן על דגל ישראל הצומח מתוך עץ (למטה משמאל). המרגלים הנושאים אשכול ענבים (למטה מימין) קושרים את כניסת דוד לירושלים ליציאת מצרים. עוד נראות בשטיח סצינות פסטורליות של אהבה, של אימהות ושל חיים כפריים, וכן רמזים לחגי ישראל ולסמלי המדינה. בעיגול במרכז התמונה למעלה נראית ירושלים עיר הקודש (על-פי ישעיה נ"ב, 1).

בחודש סטפטמבר 2006, 40 שנה לאחר שנתלו, פורקו שטיחי הקיר והוטסו לפריז לניקוי. הם הוחזרו לכנסת ונתלו בטרקלין כחודשיים לאחר מכן."