יד למשפחות חברינו

סקיצות ותמונות של האנדרטה.

גיל מוזס נולד בברלין ב־1927, למשפחה חילונית, משכילה ואמידה, ומילדות החלה להתפתח אהבתו לאמנות. בשנת 1933, כשהתחילו גילויי האנטישמיות בגרמניה עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בתל אביב. בעיני המשפחה המורחבת אשר נותרה בגרמניה, הייתה העלייה המהירה והמוקדמת לארץ תמוהה, ובסופו של דבר הם נספו בשואה. בתל אביב עבד גיל ולמד וכל הזמן  והתפתח בתחום הציור והאמנות. בגיל 17 התגייס לפלמ״ח ונשלח לקיבוץ איילת השחר. שם פגש את רחל שעלתה כילדה מפולין, יחידה שנותרה מכל משפחתה,  והשניים נישאו והקימו בקיבוץ את משפחתם. כל השנים עבד גיל כמחנך ומורה לאמנות. בהתחלה בבית הספר בקיבוץ, לאחר מכן בסמינר אורנים, שם ניהל את המכון לאמנות עד יציאתו לגמלאות. בו־בזמן מילא תפקידים בתחומים שונים בקיבוץ. בעבודות האמנות שלו המתאפיינות בממדים גדולים, הוא שילב טכניקות שונות, חיבור בין דו־ממד לתלת־ממד, עבודה בחומרים שונים, פיסול ושימוש בטכניקת ״רדי מייד״. לעיתים קרובות יצר למען החברה: תפאורות לאירועים, תערוכות ויצירות שנעשו במיוחד למבני ציבור בקיבוץ.

בדומה לאווירה בארץ כולה כך גם באיילת השחר עסקו עם קום המדינה בשיקום כלכלי וצמיחה חברתית־תרבותית. גם פה בקיבוץ נקלטו ניצולי השואה, והקימו בו את ביתם. הם השתלבו במקום והפכו לחלק מהקהילה, ובדרך כלל לא סיפרו על אימי המלחמה, מנסים להמשיך במעשה היצירה. את השואה החלו לציין החברה באיילת השחר הבטקסים מקומיים כבר במחצית הראשונה של שנות החמישים. בשנות השישים המוקדמות החלו לערוך את הטקס בחדר האוכל החדש והוקדשה אז תשומת לב רבה לעיצוב חלל הטקס – כל פעם היה אחראי על זה אחד האמנים בקיבוץ.

את הקמת האנדרטה יזם גיל מוזס חבר הקיבוץ כבר ב־1976. לדבריו חש צורך בכך כי "הטקס היה מכובד מאוד וההשקעה בעיצוב החלל הייתה גדולה, זה לא נראה אנדרטה ראויה. זו הייתה אולי תפאורה להתכנסות אך לא משהו ששיקף את הנצחיות שהאירוע הזה זכאי לו. דבר ראשון אמרתי שאי אפשר לבנות את זה באמצע החצר, כי אי אפשר לחיות עם זה ביום יום. אי אפשר לקום עם זה לעבודה, אי אפשר לקחת ילדים הביתה אחרי הצהרים ולעבור על יד זה, ולשחק על יד זה. […] המקום הנכון ביותר להקים בו את האנדרטה הוא בית הקברות, ושם בין כל יתר מתינו נזכור גם את קורבנות השואה״.

תכנון וביצוע בניית האנדרטה נעשה בשיתוף עם חברי הקיבוץ. ״אחד הדברים שהיה לי ברור שחייבת להימצא דרך לא רק לאנדרטה כללית אלא גם למשהו אישי שכל אחד מחברי איילת השחר יוכל להתייחד אישית עם זכר בני משפחתו שנספו. […] אז נולד רעיון הקוביות״. פורסם שאלון לחברים, ובו נאמר שלא יהיה מקום ליותר משם משפחה אחד וציון מקום ההולדת או המוות, וכל משפחה תהיה זכאית להחליט איזה שם יוטבע באבן ואיזה מקום יוזכר בו. יותר מאוחר התקיים דיון באסיפה לאישר הנוסח הכתוב. היה צורך גם באישור הכותרת הראשית; ״עמדתי על כך שהכותרת תדגיש את הרעיון שאנחנו נזכור. לא ״יזכור עם ישראל״ כמשהו כוללני, אלא זה יהיה פרטי שלנו כקהילה מקומי״. לדבריו של גיל, דבר נוסף שעורר את הצורך בהקמת האנדרטה היתה ההחלטה ללימוד השואה בבתי הספר, החלטה שהתקבלה באותה תקופה.

בניית האנדרטה ארכה כחצי שנה. נבנה לפניה מתחם רחב לכינוס המוני. על הרחבה הוצב לפיד בעל שישה קנים הנתונים בתיל דוקרני. קיר הזיכרון, שגובהו ארבעה מטרים, ואורכו שמונה מטרים, עשוי בטון חשוף. בסיס הקיר עשוי אבני בזלת טבעיות לא מעובדות בגובה 80 ס״מ. מתוך הקיר מובלטות קוביות בטון בגודל 25 על 25 ס״מ, אשר מידת הבלטתן משתנה. על כל אחת מהקוביות כתוב שם המשפחה באותיות מתכת כהה.

את עיצוב קיר ההנצחה הובילו מספר רעיונות מנחים: נעשה שימוש בבטון ואבני בזלת ליצירה מונוכרומטית המשקפת את אווירת השואה, ובנוסף לכך, אלה חומרים חזקים המבטאים נצחיות. הבטון שמייצג קברים ומצבות משתלב עם אבני הבזלת שהן חומר גלילי מקומי ויחד הם יוצרים חיבור בין זיכרון כללי לשואה וקשר אישי למקום. ממדי הקיר הגדולים, ריבוי וצפיפות הלוחות מבליטים את מספר הנספים, ויחד עם זה כל לוח בולט בכיוון אחר. כתוצאה מכך נוצר צל משתנה על הקיר הכללי ומשרה תנועה מסוימת בסטטיות של האנדרטה. שתי הכתובות המופיעות לצורך איחוד הפרטים ונר הזיכרון יוצרים הן מקום התייחדות ציבורית בטקס והן מקום התייחדות אישית. כדי לשמור את הצבעוניות המונוכרומטית הוחלט לא לשתול צמחייה מטפסת או עצים בסביבת הקיר וכך הוא יזדקר הישר לתוך שמי הגליל. אותו עמוד נראה כבר כשמתקרבים לבית הקברות, וכותרתו ״נזכור״ כששאר הפרטים חבויים מאחורי חומת האבן של בית הקברות. הקוביות דמויות־המצבה פורצות מתוך הקיר ונראות זועקות את שמות הנספים הכתובים עליהן.

הגופן שבו נכתבו השמות נעשו בעבודת יד בהתבסס על כתבים משנות הארבעים והחמישים וכתבים קליגרפיים, כדוגמת בודקו. זהו כתב עברי המאופיין בקווים מודרניים, תוך שמירה על הצורות המסורתיות. הגופן שומר על מאפיינים קליגרפיים, ויוצר תנועה. עם זאת, החומריות נותנת את תחושת היציבות והכובד, וכך נוצרת תחושת עדינות ונוקשות גם יחד. אותיות ה״נזכור״ עשויות בטון, והן חלק מעמוד הבטון הגבוה: הן יוצאות מתוכו בצורה תלת־ממד. פה נראה שהבסיס הגיע מהגופן "חיים צר" המאופיין בקווים ישרים וגאומטריים, זהו גופן עוצמתי המשמש לכותרות, ולכן מתאים לצעקה היוצאת מן הקיר.

יסוד נוסף היוצר את האנדרטה הינו שער הברזל השחור של בית הקברות. צבעוניותו וחומריותו מוסיפה למונוכרומטיות והנצחיות שבאנדרטה. בשער מופיעים סמלי העם והמדינה: מגן דוד ומנורה. זה המקום היחיד בו נבחרו להיות סמלים אלו, שכן אין דגל ברחבה, ובטקס לא שרים את "התקווה".

מאז הוקמה, האנדרטה היא משמשת מקום הכינוס ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לפי דבריה של נכדתו של גיל מוזס.