שאי שלום

האמן והפסל הסביבתי דני קרוון (1930–2021) נולד בתל אביב לאביו אברהם (אייבי) קרוון, אדריכל הגנים הראשון של העיר, וממנו ינק את האהבה לסביבה ולטבע. קרוון שזכה בפרס ישראל לפיסול בשנת 1977 ובעוד פרסים בין־לאומיים לאמנות, היה מיוזמי התוכנית לשימור מורשת הבאוהאוס בעיר. במהלך השנים הוא יצר כ־80 פסלים סביבתיים בעולם כולו ובמרחב הציבורי בישראל; בתל אביב־יפו, למשל, יצר את "הכיכר הלבנה" (1977–1988), כיכר התרבות (2005–2013), והפסלים והתבליטים בבית המשפט המחוזי והשלום (1962–1967).

"תבליט העץ בבית מאירסדוף שבהר הצופים הוא השלישי והאחרון מתוך סדרה של תבליטי קיר מעץ שיצר דני קרוון לחללים ציבוריים בארץ בשנות השבעים. קדמו לו תבליטי קיר מקרמיקה, בטון, אבן, אלומיניום וברונזה למבני ציבור בארץ ובעולם, שהידוע בהם הוא תבליט האמן שאי שלום ירושלים מ–1965/6 באולם המליאה של משכן הכנסת בירושלים. אבא התחיל לעבוד בעץ בתחילת שנות השבעים, כשיצר פסלי שולחן ועמודי תפילה מעץ לתערוכת היחיד שלו בגלריה גורדון ב־1973. חלק מפסלי עץ אלה בוצעו על ידי חברו הטוב שמן (זאב) הלפרין מ'אירגונית', שביצע בעובורו גם את התפאורות שעיצב לתיאטרון ולמחול בשנות השישים. ב־1975, כשפנו אליו נח מוזס, הבעלים והמו"ל של ידיעות אחרונות, ורפי בלומנפלד, אדריכל הבניין החדש של העיתון, והזמינו ממנו תבליט קיר לחלל הכניסה הראשית לבית ידיעות אחרונות, הוא החליט לבצע אותו בעץ. שנה לאחר מכן הוא יצר תבליט קיר נוסף מעץ לאולם הנשפים של מלון הילטון בתל אביב בעקבות הזמנה של דורה גד ואריה נוי, אדריכלי הפנים של המלון. תבליט זה שייך כיום לאוסף מוזאון תל אביב לאמנות, וחלקו מוצג בחלל הכניסה למוזאון בתצוגת קבע. התבליט בבית מאירסדורף הוזמן ב־1979 על ידי רפי בלומנפלד, אדריכל הבניין, וליאון מאירסדורף, תורם הבניין. בדומה ליצירותיו האחרות תלויות המקום (Site specific), גם יצירה זו תוכננה תוך התחשבות במיקום הבניין, בייעודו ובהתאם לממדי החלל שבעבורו היא יועדה. השאיפה והכמיהה לשלום הייתה תמיד חלק מרכזי בפועלו כאזרח ובעבודתו כאמן. על אחת הסקיצות לתבליט כתב: 'ירושלים עיר שלום… שאי שלום ירושלים'. היצירה כוללת מרכיבים גאומטריים מופשטים המאפיינים את יצירותיו, אך בתחביר ובגודל ייחודיים לה. העובדה שהיצירה ממוקמת בירושלים הייתה מרכיב חשוב בבחירת האלמנטים הגאומטריים, שחלקם מזכירם את האלמנטים של הקיר שלו בכנסת, ובקומפוזיציה שלהם", נועה קרוון־כהן, "אמנות בעברית", עמ' 130.