תבליטים על מקלטים

וירה וינר (1923–2021) נולדה בברלין במשפחה מתבוללת אמידה להוריה מרגרטה וקרל וילאו. אביה היה מתמטיקאי ואדריכל שהיה למורה בטכניקום בברלין ואימה – גרפיקאית שלימדה בבית הספר לאמנויות בעיר. אחרי נישואיה ולידת ילדיה העדיפה לעסוק באיור ספרים ועיתונים והתמחתה בציור דיוקנאות. החיים השתנו כליל עם עליית הנאצים לשלטון, וירה עזבה את בית הספר והצטרפה להכשרה של השומר הצעיר. במשך שנה היא וחבריה עבדו בפרך אצל בעל אחוזה כדי להתכונן לעלייה לארץ.

למרות התנגדות הוריה עלתה ארצה על סיפונה של "פסיפיק". הוריה וכל בני משפחת וילאו שנשארו באירופה נספו בשואה. כשהגיעה ה"פסיפיק" לארץ, עצרו אותה הבריטים והעבירו את המעפילים לאונייה "פטרייה" כדי לגרשם לאי מאוריציוס. וכידוע, ההגנה הניחה חומר נפץ באונייה כדי למנוע את הגירוש והיא טבעה. וירה הצליחה לקפוץ למים, נאספה על ידי סירת הצלה והגיעה למחנה העצורים בעתלית.

לאחר שנה בעתלית עברה לבית זרע ושם פגשה את איש ההגנה משה וינר. השניים נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. וירה עבדה בכרם, במטעים, ולפני מלחמת השחרור אף עשתה קורס בגידול יוני דואר וקורס קשר, וכך יכלה לקיים קשר עם קיבוצי הסביבה באיתותי מורס מעל מגדל המים בקיבוץ.

במשך כל השנים הכינה וירה את קישוטי החגים שפיארו את קירות חדר האוכל, איירה את עלון הקיבוץ "הד רוחמה" ולא פעם אף הוסיפה לאיוריה קריקטורות שנונות. היא גם ציירה ופיסלה. כאשר נבנו המקלטים החדשים ובתי הקומותיים, התנדבה לקשט את החזיתות שלהם בתבליטי בטון. כך גם כשעבדה במפעל המברשות ברוחמה היא עיצבה לוגו למברשת, תכננה אריזות חדשות, ועיצבה מחדש את הפיל על המטאטא, או בנתה את תצוגת הביתן של המברשת בתערוכה ארצית. הסמלים שעיצבה ליוו שנים את המוצרים של המפעל.