נוף בברזל

שאלתיאל "התפרסם בעיקר הודות לוויטראז'ים המרהיבים שהותיר בכמה מבנים בארץ. הוויטראז' היפה ביותר נמצא בקצה של מסדרון אפל המקשר בין הלובי ובין אולם המסעדה העגול בעבר 'מסעדת רונדו' במלון דן כרמל שבחיפה עליו כתבתי כאן. ויטראז' נוסף מעטר את קיר המזרח בבית הכנסת בניר עציון עליו כתבתי כאן. עוד ויטראז'ים יצר בבתי כנסת בירוחם, במושב פטיש, במגדל השעון ביפו וגם בבית הכנסת היכל יהודה שבכפר סומייל במרכז תל אביב. […]

"אבא שלי למד ב'אורנים' ושם הוא הושפע מאד ממרסל ינקו שהחזיק בדעה שאמן צריך ללמוד הרבה מלאכות ושהאמנות היא חלק מהחיים, ולכן השילוב של אמנות בבנייה ובמרקם החיים היא עניין הכרחי", מסביר אוהד שאלתיאל, הבן של האמן. "לכן ינקו גם הקים את עין הוד ככפר אמנים, בו משולבים בתי מלאכה וסדנאות בין השאר לליטוגרפיה, קרמיקה וויטראז'. הכפר עצמו אליו הצטרף אבא שנה או שנתיים אחרי שהוא הוקם, נוסד כאגודה שיתופית, משהו שמזכיר סוג של השפעה סוציאליסטית. ינקו עודד אותו לנסוע לנפולי, לורונה ואחר כך גם לפריס והיה לו ידע מאד גדול שבזמנו לא היה כל כך נפוץ. הוא התנסה בעבודה בעץ, קרמיקה, ברזל, פסיפס וויטראז' והוא הרגיש שהוא מייצג את האמנות, היתה לו תחושת שליחות".

"הנושאים בהם הוא עסק היו מהתנ"ך, מהווי החיים בקיבוץ בו הוא גר מגיל 16, נשים רוקדות, כלי מוסיקה ונוף. הוא השתמש בכל אותם נושאים כתירוץ לבניית קומפוזיציה, הפשטה. יש משהו קצבי ומוסיקלי בעבודותיו, משהו בארוקי שעוסק בצורות ובצבעוניות והוא נשאר בקו הזה עד סוף ימיו".

כיצד קיבל את העבודה? מספרת אלמנתו, אורה שאלתיאל: "בזמנו ינקו שעבד כאדריכל במשרד השיכון, היה אחראי על גנים לאומיים והוא חיפש פרנסה לחברי הכפר. אז יחד עם האדריכל אלכסנדר לוי הם הצליחו להכריז ש־2% מעלות בניין ציבורי שבונה המדינה ילך לאמנות ומזה פרנסו את משפחות האמנים. לקחו לו הרבה זמן לעשות העבודה. הוא היה קפדן ואפשר לראות על העבודה שהיא מחזיקה עד היום. קודם היו הרבה סקיצות ואחר כך הוא עבד עליה כאן בעין הוד עם פלטות ברזל שחימם והיכה בהם כל הזמן עד שהשכן שלנו, אליהו טורנר, נגן אבוב בפילהרמונית השתגע מזה. אחר כך הוא נסע ליומיים או שלושה לערד והתקין את העבודה בעזרת נזח כאמל מדליית אל־כרמל שהתקין את רוב עבודותיו", מיכאל יעקובסון, "חלון אחורי".

להמשך קריאה.