מעוף בברזל: על יצירתה של האמנית יונה פלומבו
שם המשפחה פלומבו (Palumbus בלטינית) משמעו יונה. אולי הייתה זו יד הגורל שגרמה לחרש הברזל הירושלמי, דוד פלומבו, להתאהב בצעירה שעלתה מצ'ילה ושמה יונה. היא הייתה צורפת עדינה, הוא חרש ברזל, ומראשית שנות השישים הם קשרו את חייהם ואת אומנותם על הר ציון בירושלים ופעלו יחדיו בבית המלאכה ובגלריה "בית שׂכיות" שהקימו במקום.
במשך שנים רבות הכיר עולם האמנות הישראלי בעיקר את פועלו של דוד פלומבו – את שערי הכנסת, את שערי אוהל יזכור ביד ושם. אך בתוך בית המלאכה המשותף ומאוחר יותר כיוצרת עצמאית לחלוטין, פרשה יונה כנפיים משלה ועיצבה בברזל שפה משלהּ – ייחודית ונועזת.
ברשימה זו נציג את עבודותיה של יונה פלומבו: סיפור על עדינות של צורפת, מתכת קשוחה ויונה אחת שמצאה את מעופה בברזל.
חרש הברזל מהר ציון: תחנות בחייו של דוד פלומבו
דוד פלומבו (1920–1966) נולד להורים שהגיעו ארצה מטורקיה. הוא גדל בנחלת שבעה בירושלים ובצעירותו למד טכנאות ועבד בהנחת כבלים תת־קרקעיים בדואר. בשנת 1940 החל ללמוד אמנות בבצלאל ושנתיים אחר כך למד פיסול אצל הפסל זאב בן־צבי. כל אותה עת המשיך לעבוד לפרנסתו בדואר. ב־1958, כשסיים קורס בריתוך מטעם משרד העבודה, החל ליצור פסלים בריתוך, אך רק ב־1960 כשהוזמן לפסל את השערים ביד ושם, התמסר כל כולו לפיסול.
באותן השנים קנה לו שם כאמן ברוטליסטי ויצר פסלים, שערים וגדרות שיצר מברזל שציפה באלקטרודות פלדה. את החומר השאיר במראהו הגולמי, המחוספס, המושחר.
באוגוסט 1966 נפטר דוד פלומבו בעקבות תאונה קשה: הקטנוע שרכב עליו נתקע בשרשרת שהונחה בהוראת משרד הדתות לרוחב הכביש כדי למנוע נסיעה של כלי רכב בשבת. בבית המלאכה נותרו עבודות לא גמורות, יצירת חייו לא נשלמה.
למרות שנות יצירתו הקצרות, הותיר דוד פלומבו חותם בלתי נשכח על נוף הזיכרון הישראלי.
יצירות הקיר של דוד פלומבו, סקר אמנות הקיר בישראל.
על דרכו של דוד פלומבו באמנות, ראו אצל גדעון עפרת.
אומנם דוד פלומבו הגיש הצעה לעיצוב שערי המשכן, אך העבודה הוטלה על האמן שרגא ווייל, והוא תכנן את השערים החיצוניים. היום השערים הועתקו למקום צדדי.
בעת שעיצב את שערי משכן הכנסת, יצר הפסל דוד פלומבו גם את "הסנה הבוער" – זר קוצים מברזל שנועד לשמש כבסיס לאבוקה החגיגית בטקס חנוכת המשכן. לרוע המזל, האמן נהרג שבועיים בלבד לפני האירוע. בהסכמת אלמנתו שונה בשנות השבעים ייעודה של היצירה והיא הפכה לגלעד לזכר חללי מערכות ישראל. הפסל הוגבה, ועל אבן הבזלת שהונחה תחתיו נחרטה השורה: "ובדמם הבוקר יעלה" ("העץ", לאה גולדברג). מאותו רגע שימש הפסל בסיס לנר התמיד שדלק בטקסי הזיכרון ברחבת הכנסת. עם הרחבת המשכן והנגשת הרחבה בראשית שנות האלפיים, הועתקו השערים ופסל "הסנה הבוער" ממקומם, ומאז הופסקה הדלקת נר התמיד במתקן זה.
את האנדרטה לזכר עובדי הדואר שנפלו במערכות ישראל, חבריו לעבודה, יצר ממגוון חומרים. ברקע קיר פסיפס מאבנים שהאמן ליקט ברחבי הארץ. עליהן הניח לוחות נחושת מנוקבים וגלילי ברזל מרותכים.
בני משפחת פלומבו היו מיודדים עם בני משפחת ציזלינג מעין חרוד מאוחד, קשר אמיץ שנמשך גם לאחר מותו הטרגי של דוד, והם הוזמנו ליצור כמה עבודות בעמק יזרעאל.
1965, אנדרטה לזכר בני עמק יזרעאל, מעיין חרוד
ב־1965 עיצב דוד אנדרטה לזכר הנופלים בני עמק יזרעאל במעיין חרוד. האנדרטה תחומה בקירות אבן מסותתים שעל אחד מהם חקוק פסוק מקינת דוד: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". לפני הקירות ניצבת במת אבן ונחל אכזב היוצא מקיר ההר חוצה אותה. במרכזה שני עמודי פלדה – דמויות או עצים שרופים המונחים על גבי גשר ברזל שבור וסדוק בחלקו.
ואז פרשה היונה את כנפיה;
יונה פלומבו (1935–2022) רעייתו שעבדה לצידו כשולייה, המשיכה את דרכו האמנותית לאחר מותו. היא שימרה את מורשתו בנאמנות. כדי להתפרנס יצרה בתחילה חיות קטנות מחוטי נחושת, ואלה זכו להצלחה גדולה. בחלוף השנים עיצבה להּ שפה אמנותית משלה, יצירותיה לא תמיד זכו להכרה, ולא פעם הן מיוחסות לדוד פלומבו. הינה כמה מהן.
1966, שער אחוזת הקבר של אולגה ויהושע חנקין, מעיין חרוד
בעבודת הברזל המעטרת את השער משולבות אותיות שם המשפחה חנקין. כיוון שאחוזת הקבר של בני הזוג חנקין סמוכה לאנדרטה לזכר בני עמק יזרעאל שנפלו במערכות ישראל, אנדרטה שיצר דוד פלומבו, הבאים אל המקום, מייחסים גם את העבודה הזאת לפַּסָּל.
מן הראוי שבמקום יוצב שלט עם הפרטים על היצירה ועל היוצרת.
בשנת 1963 יצר דוד פלומבו עיטור ברזל על שער הכניסה למשכן לאמנות בעין חרוד, ולאחר מותו הוזמנה יונה פלומבו להשלים את עבודתו וליצור סורג ברזל בתוך המשכן לאמנות. ביצירתה שמרה על הסגנון של אישהּ.
1966–1967, המשכן לאמנות, עין חרוד
אנשי קיבוץ עין חרוד מאוחד ביקשו מדוד פלומבו ליצור לחדר ההנצחה בקיבוץ, הממוקם בבית ציזלינג, פמוטות מברזל, נרות זיכרון. הוא הספיק להכין נר אחד לפני שהלך לעולמו, ויונה פלומבו רעייתו המשיכה את המשימה: יצרה את הפמוט השני ועיצבה גם סורג ברזל למקום.
1966, חדר ההנצחה, בית ציזלינג, עין חרוד מאוחד, באדיבות ארכיון הקיבוץ
באותו זמן יצרה גם מעקה–סורג בקומה השנייה של בית אות המוצר, אף הוא מזכיר בצורתו את עבודותיו של דוד פלומבו.
את אנדרטת הציפור פצועת הכנף החלה יונה פלומבו ליצור שנתיים קודם לכן בעקבות חוויה קשה. בנסיעה בעמק יזרעאל התנגשה יונה במכוניתה ונהרגה. המראה הקשה נחרט בליבה והיא החליטה ליצור בברזל את הציפור הפצועה.
כשנציגי הצנחנים באו לבית המלאכה שלה וחיפשו דגם לאנדרטה לזכר חמשת הנופלים של הסיירת בירושלים במלחמת ששת הימים, הם ראו את הפסל וביקשו שתיצור אנדרטה עם הדימוי הזה, דימוי שהזכיר להם את תג היחידה של הצנחנים. במלחמת יום הכיפורים נפלו עוד חיילים מן הסיירת, ולפני הפסל הוצבו עוד אבנים ועליהם עוד שמות.
הסורגים בבית בלגיה, הבניין היפהפה שניצב בקמפוס אדמונד י. ספרא שבגבעת רם – איש לא יודע, איש לא זוכר – גם אותם יצרה האמנית יונה פלומבו בסביבות שנת 1967 במהלך בניית הבניין. בעבודה זו ניכרת יציאתה לדרך עצמאית, היא שונה בסגנונה בתכלית השינוי מעבודותיו של דוד פלומבו. העבודה משלבת בין קווים ישרים ומעגלים: "המעגל הוא האדם המורכב בעצמו מהרבה מעגלים, במשך החיים אנחנו פותחים מעגלים וסוגרים אותם וממשיכים הלאה", הסבירה יונה פלומבו.
לדאבון הלב, גם כאן אין שלט המספר על היצירה ועל האמנית. יש לתקן את המעוות.
יונה פלומבו חיה ויצרה בצילו של פַּסָּל מוערך, אך יצירות הברזל העוצמתיות שהיא הותירה במרחב הציבורי, מעידות שהצליחה לחשל לעצמה שפה עצמאית, חזקה וייחודית.
הגיעה העת ששם האמנית יתנוסס לצד עבודותיה, לא כממשיכה של מורשת אחרת אלא כיוצרת בזכות עצמה.
