מספר יצירה: #3285
אשקר אניסה
2021
אומנות, פרחים
משאית
פרטית
7.5X2.4 מטר
צבע
ציור
ציבורי
חוץ
כן
חמניות
האוצרת ויזמית התרבות רונית רייק הזמינה אמנים לצייר על גבי המשאיות, מתוך מחשבה על הנגשת האמנות לקהל רחב בכל רחבי הארץ בדרך מקורית. לדבריה, הרעיון צמח אחרי ההשבתה המוחלטת של תקופות הסגרים – והיא רואה במיזם כלי להשבת החיים לתרבות והתרבות לחיים. לשם ביצוע התוכני היא פנתה אל חברת "פליינג קרגו", וזו נענתה ליוזמה המקורית והפכה את משאיות המשלוחים שלה החברה לאמנות בתנועה. ״החברה הסכימה לוותר על הלוגו הגדול שהיה על דפנות המשאית לטובת עבודות אמנות מקוריות, שציירו אמנים מובילים ישירות על גבי המשאית״, היא אומרת. כך הפכו המשאיות למצע לציור בפורמט עצום. לצורך הביצוע העמידה החברה במה מיוחדת במרכז הלוגיסטי שלה. כל אמן הגיע עם סקיצה, ופיתח לעצמו טכניקה לציור על גבי המשאית, לפי חגית פלג־רותם, פורטפוליו
אניסה אשקר נולדה בעכו (1979) מתגוררת ויוצרת בעכו ובתל אביב־יפו. היא למדה במדרשה לאמנות בבית ברל (2001–2004). הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, ובהם ברבור אסווד )ברבור שחור), גלריה הגר יפו ,(2003) כהרף עין ,ארט טראק 7 ,אתונה ,(2007) זיפת, גלריה נלי אמן ,תל אביב (2010), פני שטח מוזהבים ,הגלריה במלון Walled Off בית לחם ,(2017) זהב שחור ,המוזאון לתרבות האיסלאם ועמי המזרח ,באר שבע ,(2017)דרגות האהבה ,תערוכת פרס אן וארי רוזנבלט ,בית האמנים תל אביב .(2021)התגוררה ויצרה במסגרת שהות אמן בארצות שונות :יוון ,גרמניה ,ספרד ,פולין וצרפת .זכתה בפרס הצטיינות אמנותית בבית ברל (2004) , בפרס אמן צעיר מטעם משרד החינוך והתרבות ,(2007)בפרס שרת התרבות והספורט ,(2015)בפרס מפעל הפיס לאמנויות ע"ש לנדאו 2016)) ובפרס אן וארי רוזנבלט .(2021)
היא אמנית רב־תחומית ,המתמקדת בעיקר בנושאים הקשורים לזהות ,לביקורת חברתית ולמגדר באמצעות ציור, צילום, מיצב ומיצג. כמו כן היא מרצה ומחנכת את הדור הבא ופעילה בקהילה. היא יוצרת מצבים הקשורים באופן ישיר לשינויים באווירה החברתית־פוליטית מתוך הביוגרפיה האישית שלה. "כאמנית אני מנסה לאתגר את הדרך שבה אנחנו ,נשים, אמנים חווים את הקיום האישי והמקצועי שלנו. נקודות מוצא אלה מאפשרות לי להשתמש באמנות כדי לחקור את הדרכים שבהן התעצבה הגדרת הנשיות בחברות שונות בעולם וכן את הדרכים שבהן נושאים וחומרים נשיים מתקשרים לטקסים ולפרקטיקות מקודשות בדת ,בתרבות, במוסדות החברתיים ובמערכת האמונות והמיתוסים של כלל האנושות". מגיל תשע החלה ללמוד סגנונות של קליגרפיה ערבית מסורתית ,מיומנות הנחשבת למסורת מוסלמית גברית. עם השנים החלה לפתח סגנונות כתיבה אישיים שאינם כפופים לחוקים המסורתיים. "בעבודותיי אני מעלה גם שאלות הקשורות למהות האמנות עצמה ולגבולות שבין היצירה לאמן, תוך שאני משתמשת בגופי ובפניי כקנבס ואני מעטרת אותם בקליגרפיה ערבית, סמל למנהגים עממים וחברתיים במסורת הערבית". בעשרים השנים האחרונות הרחיבה את הפרקטיקה הזו אל העולם האמיתי ובמיצג מתמשך היא מעטרת את פניה מדי בוקר בקליגרפיה ,וכך מסמנת את עצמה ,את זהותה ואת תרבותה לעיני כול ,באופן ברור וחד־משמעי.
הציור של אניסה אשקר על המשאית מציף את שאלתו של האמן ג'קסון פולוק:" האם האמן הוא הטבע?" .אניסה עושה מחווה לחמשת אמני ענק ,שמלווים אותה והיו מקורות השראה בדרכה היצירתית :החמניות של ואן גוך ,צבע וצורה במחווה לז'אן מירו ,השטחה ושכפול בדרכו של אנדי וורהול ,הכחול של קליין ,וכל זאת לצד ציור בדרך של התזה ושפיכת צבע שאפיינה את סגנונו של פולוק) גם בשל תנאי הציור על משאית בעמידה) .לדברי אניסה״ ,ואן גוך מסמל עבורי את החופש לבחור בדרך חיים של יצירה ,כביטוי עצמי סוער ואקספרסיבי לתחושות ולרגשות". החמנייה, הפרח הסוגד לשמש ,בהתמזגות עם הצבע הכחול ועם הזהב של אניסה אשקר ,מייצגים יחד את המים ,החיים ,בסגנון גברי שמתכופף לטובת היופי הצרוף, הטוהר והנשיות. בעדינות רבה ,בין הדרמה של הטבע והחיים ,הטביעה אניסה בעבודתה את חותמה וחתימתה בציור עדין של פרופיל שלה עם חתימתה הקליגרפית ,כמו בהטבעה קליגרפית על פניה באיפור יומיומי מתחלף ,במסע מתמשך. אניסה שולחת לכבישי הארץ את ציוריה על המשאית ,בפרץ רגשות לצד עדינות אין קץ ,ובכך מציעה תשובה לפולוק שאולי האמן הוא אכן הטבע, לפי אתר המיזם "אמנות בדרכים".
