יהודה המכבי וזק"א

ד"ר לאה נעה כהן חוקרת אמנות ואוצרת בגלריית המקלט החל מ־2014. גלריה זו השוכנת בשכונה החרדית מקור ברוך נוסדה ב־2003 על ידי ראשוני החוזרים בתשובה הרב אורי זוהר, הרב מרדכי (פופיק) ארנון והצייר איקא ישראלי והיא משמשת פלטפורמה ובית לאמנים מהפריפריה החברתית המבקשים לתרום את קולם הייחודי לשדה האמנות הישראלית והיא מאפשרת להם מקום ונראות. משנת 2017 ד"ר נעה לאה כהן היא מנהלת המקום ומשמשת עורכת אמנותית של כתב העת הספרותי קול.שירה.אישה שנוסד בשנת 2018 ויוצא לאור מטעם גלריית המקלט.

את פסטיבל גרפידוס – ציור קיר משותף של אמנים חרדים – גרפיקה ודוסים יזמה ד"ר לאה נעה כהן בשני סבבים: ב־2018 וב־2020.

כשהפצצות מדברות, Dan Groover BTW

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 108–111

חוויתי את תנועת הגרפיטי כמעט מתחילתה באירופה, בעצם מהגל השני שלה בשנת 1984. הייתי אז בן 14. גרתי בשכונת פשע וסמים בפריז. הרבה מחבריי היו בכלא, אבל אני רקדתי ברייק דאנס ברכבת התחתית וברחובות ושמעתי מוזיקה שחורה. נמשכת אל כל תרבות ההיפ־הופ. בשלב מסוים התחלתי לרשום סקצ'ים על מחברות בית ספר, וכשראיתי שזה מצליח לי עברתי לצייר בקרונות הרכבת ואחר כך על קירות. אף אחד מעט לא התעסק בזה אז, וכמובן ששום תקשורת לא התייחסה לתופעה. ארגנתי סביבי קבוצה קטנה של חברים שציירה איתי, רקדה איתי והאזינה איתי למוזיקה שחורה, שלוש ההבעות היצירתיות שליוו אותי ומלוות אותי כל חיי. מספר שנים לאחר מכן נסעתי לבקר את אבי שעבד באיים הקריביים. התכוונתי לביקור קצר, אבל גיליתי שם סוג של גן עדן – אינסוף קירות, קילומטרים על קילומטרים של קירות שמחכים לציורים, מצד אחד, והרבה פחות שוטרים מאשר בפריז, מצד שני, ובילית את הלילות בחוץ, בציור בכל מקום אפשרי. די מהר עוררו הציורים של תשומת לב גם אצל עוברים ושבים וגם בתקשורת. פתאום התחילו להתייחס אליי כאל אמן, כאל צייר והציעו לי לארגן תערוכה. בהתחלה סירבתי. "אני לא צייר," אמרתי, אבל אחרי הפצרות מרובות השתכנעתי והסכמתי. זה היה בזמן מלחמת המפרץ וקראתי לתערוכה "כשהפצצות מדברות." השם היה דו־משמעי משום שגם מכלי הספריי מכונים פצצות.

פתאום מצאתי את עצמי מוכר אמנות, ובפעם הראשונה הבנתי שאפשר לשלב אמנות של גלריה עם אמנות רחוב, למרות שמהעבר בין קיר לקנווס הוא קיצוני מאוד. אמנות רחוב היא כמו זרמי אש שאתה יורה החוצה אל ועל הקירות, והעבודה על קנווס כולה היא התכנסות פנימה. עם זאת ניתן, כמסתבר, להתבטא במקביל בשתי הדרכים.

ב־1992 עברתי לניו יורק וציירתי גם שם ציורי רחוב לא־חוקיים תוך סיכון גדול. אחרי תקופה מסוימת חזרתי שוב לקריביים וציירתי תפאורות לסרטים וקירות ענק של מאות מטרים.

בערך באותה תקופה התחלתי לשאול את עצמי שאלות מהותיות על זהותי כאדם וכצייר. גיליתי וקראתי אז הרבה ספרות עיונית שעוסקת בערכו ובמקומו של האדם בעולם, והתעוררה בי סקרנות רבה לגבי מוצאי היהודי וחלקו בזהות הכוללת שלי. הבנתי שכדי לפתור סקרנות זאת אני חייב להגיע לישראל, ואכן הגעתי ארצה עם חבר שהתכוון להתגייר ופנה לשם כך לישיבה תיכונית בקריית משה בירושלים, ואני איתו. נפגשתי שם בתנאי חיים מוזרים ובאוכלוסיית תלמידים מוזרה ללא כל אפשרות של תקשורת שפתית איתה, ואחר שבוע החלטתי לעזוב. אלא שאז, ליש הדלת ממש, ניגש אליי הרב ואמר בהתרסה: "אם אתה חושב שתוכל ללמוד מה זאת יהדות על כיסא נוח בטיילת עם כוס בירה ביד, אתה טועה…" והאמירה הלועגת והמשמעותית שלו החזירה אותי פנימה. נשארתי בישיבה ההיא במשך שלוש שנים וחצי, ואת כל מה שלמדתי וחוויתי שם תרגמתי במהירות, עם רדת החשכה, ליצירה. לאחר מכן עברתי לישיבה ליטאית הרבה יותר קיצונית. למדתי בשקדנות רבה מדרשים, סוגיות תלמודיות, סיפורי חז"ל, טקסטים עמוקים לאין שיעור. ובלילות הייתי מתגנב החוצה עם אופניים ומצייר כל מה שהצטבר בתוכי. בשיטוטי הלילה האלה למדתי להכיר גם את הקהילות השונות והמרתקות שחיות בעיר.

20 שנה גרתי ולמדתי בירושלים וציירתי. בעיקר עסקתי אז באותיות העבריות שאותן חקרתי ובהן העמקתי על סמך כל מה שלמדתי בישיבה. אחרי 20 שנה עזבתי את העיר ועליתי לתל אביב… וכאן, כסיכום פנימי של כל הניסיון הרוחני שצברתי, פיתחתי את רעיון הסולם, סולם פנימי שעוזר לאדם למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, שמעלה אותו אל מעבר לקירות החוסמים את חייו ומתווה לו דרך פריצה של תקרת הזכוכית החברתית והאישית שסוגרת עליו. מהותו של הסולם הזה היא המעשה האמנותי שתחילתו הציור הספונטני, הבלתי מודע, המשכו החיפוש, השאלות שמתעוררות ביוצר לגבי עצמו והקשר שלו לאמנות והתעצבותו הפנימית החדשה כאמן, ואז המודעות למהותו העמוקה כאדם, ולמהותו בעולם הגדול הסובב אותו. בשלב ההתפתחות אחרון זה אמן – צייר הרחוב ויצירתו – משפיעים ועוזרים גם לצופים בהם להיחלץ ולהשתחרר מהמחסומים הנמצאים סביבם ובתוכם והעוצרים את צמיחתם הנפשית והיצירתית.

כל התהליך המורכב והמופלא הזה, שפועל ומפעיל את אמן הרחוב, קשור קשר עמוק ליהדות ולמורשתה הרוחנית לדורותיה, ראשית בצד האסתטי המוביל והפורץ ממכלול היצירה היהודית השופעת שירה ואפוס ספרותי. אבל בעיקר במגמת העומק הפילוסופי המאחדת את השניים, שכן אמנות הרחוב נושאת בתוכה את בשורת חופש הבחירה. החיים והעולם מהווים בעיניה מרחב אינסופי בו יכול כל אדם לחפש ולמצוא את דרכו ולפעול בה גם אם אין בידו כלים מקצועיים מקובלים, גם אם אינו בקיא או מעוניין בחוקי האמנות הנהוגים. מה שחשוב לאמן הרחוב זה לגלות את הנקודה הפנימית העמוקה שבתוכו ולמצוא את הקשר אליה ואת הביטוי הנכון לה, כלומר את הקשר בינו לבין מהותו המופשטת ביותר.

וביהדות, כמו באמנות הרחוב, המוטיב העמוק ביותר הוא מוטיב הבחירה. לאדם ניתנה על פי היהדות הזכות הגדולה לבחור בין יכולתו וזכותו להיות חפשי לבין כניעתו הממושמעת לכבלי המוסכמות למיניהם. והינה, מתחילת ההיסטוריה האנושית, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, בחר האדם בחופש באמצעות יצירותיו: דוד המלך בתהילים שכתב, משה רבנו בחוקיו וכל חכמי התלמוד וגאוני הדורות ביצירותיהם מופלאות. כל הסיפור היהודי הוא סיפור של אמנות, שדרכו גילו כל מנהיגיו וחכמיו, כל אחד לעצמו את עצמיותו הייחודית שהשפיעה והטביעה את חותמה על כל הדורות שאחריו.

ובאשר למגבלות הדת היהודית מטילה על המאמין בה, אני מדמה אותן למגבלת הצינור שעוטף את זרם המים שזורם בו כאשר מול לחץ הצינור פועל במקביל ובעוצמה לחץ הזרימה הנגדי המחפש ומוצא לו מוצא. כך בדיוק פועל החיפוש האישי אחרי הביטוי האמנותי, כאשר המגבלות המתחייבות מסגנון החיים הדתי מחזקות את הצורך בגילוי דרכים יצירתיות ייחודיות.

אני, אישית, יוצר ומעצים את יצירתי דרך המגבלות שהדת דורשת ממני, ואין לי ספק אמנות הרחוב קבעה את דרכי בעולם מאז נעוריי וחבירתה העמוקה בהמשך השנים ליהדות הצילו בצוותא את חיי.