שיר למדן – מִקבץ ציורים בהרצליה

"גם אני רוצה להשתתף בחגיגה", שיר למדן

מתוך "גם לנו מגיע! – אמני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת

כל החיים שלי אני מצייר. תמיד ציירתי. למדתי בארץ אחר כך הגעתי לברצלונה ושם נדלקתי לעניין של ציורי רחוב. מעבר לכל הידע והניסיון שרכשתי בהמון קורסים לציור, רציתי להשתתף בחגיגה המדהימה הזאת ברחובות. הרגשתי ששם, בניגוד לקהל הסלקטיבי מאוד שיכול לראות יצירות שלי בגלריות, שם אני יכול להגיע לכולם. למרות שלא המוני אנשים עוצרים ומתבוננים, אבל הכול פתוח למי שמסתקרן ורוצה לראות. ויש לא מעט שעוצרים, מתפעלים וחוגגים את החוויה. הם לא יודעים מי אני, וזה ממש לא חשוב לי, כי אני מרגיש שמשהו ממני נוגע בהם, ואז הקיום האישי הקטן שלי מתרחב. אני מרגיש גאווה על זה שמישהו מסתכל על  מה שיצרתי ונהנה מזה. יכול להיות אפילו שבמשך הזמן מי שייתקל בסגנון העבודות שלי שוש ב ושוב ידע לזהות ולהכיר אותו וזה חשוב בעיניי ולא שמי הפרטי. הזיהוי היצירתי וההתרשמות ממנו הם העיקר ולא הידיעה מי אני. בזכותם יש לי איזשהו מקום בעולם הזה.

בתהליך העבודה אני חושב שמאוד עוזרות לי בעיות הקשב והריכוז שלי, למרות שבגללן ההתחלה תמיד קשה לי. אבל ברגע שאני מתחיל הכול זורם כמו קסם. היד מובילה בתנועה רבה את הצבע על קירות גדולים. מרחב הציור הוא עצום ואפשר למלא אותו בצבעים ובמבעים נהדרים. זה כמו ריקוד שלשמו אני קיים בעולם שאני מהווה חלק ממנו. הכול חופשי, אני יכול לעשות ה שבא לי בדרך שבא לי מבלי להיות תלוי באנשים הממונים על האמנות, בלי שאני צריך לחפש את הקשרים הנכונים… וכמוני, כל אחד יכול להחליט לצייר ברחוב ולממש את זה.

בניגוד להרגשה הסוחפת הזאת נמצאים, כביכול, איום הזמניות הקצרה וידיעת ההכחדה מראש המהווים חלק בלתי נפרד מאמנות הגרפיטי. אני נפגשתי עם הדיסוננס המורכב הזה והפנמתי את תודעת ההשלמה עם חוסר יכולת המפלט העקרונית ממנו. זה קרה גם במיצב שעשיתי בפסטיבל "מידברן" שמיועד מראש לכליה בלהבות, וגם ובעיקר בפלירטוט הממושך שלי עם הרעיונות הבודהיסטיים במפגש עם מנדלות החול המופלאות שהם עושים והורסים מיידית. עם זאת, אולי דווקא בגלל הקושי הרגשי הנוצר מול המציאות הזמנית והנכחדת הזאת, מגורה אצלי הצורך הבלתי פוסק ליצור עוד ועוד, כמו חור שחור שלא מתמלא אף פעם. איך שלא יהיה, אני תמיד מקווה שהציור שלי יישאר ברחוב במשך כמה שבועות או חודשים, שלאורכם יראו אותו וייהנו ממנו כמה שיותר אנשים. ובאשר לתקוות הקשורות בהטבעה נצחית כלשהי, אני חושב שלא אני ולא רוב האמנים חושבים עליה בזמן היצירה. מה שקיים ומפעיל אותי ואותם אז הוא הדחף ליצור, לצייר, והדחף והצורך העוצמתי הזה גובר עשרות מונים על החשש והאכזבה מההרס הצפוי. זאת מין אובססיה, כאילו אין לי ברירה אלא לצייר חופשי ובדרך לא חוקית על הקיר שממולי.

אי אפשר להתעלם, כמובן, גם מהפיתוי ההרפתקני הכרוך במרכיב הלא־חוקי שבעבודה. זה מעין משחק ב"שוטרים וגנבים" שמעלה את מפלס האדרנלין בדם. הצורך לצייר מהר כדי לא להיתפס על ידי המשטרה, לצייר ולברוח ולהיות מסופק מרמת הציור למרות המהירות. הלב דופק, הריגוש גדול. למרות כל זאת אני מעדיף כיום לצייר עם אישור. האמנות עצמה חשובה לי יותר ממשחק "השוטרים וגנבים". בנוסף על הרפתקת הבריחה, יש הרבה מפגשים עם דמויות ומצבים מעניינים ויוצאי דופן ברחוב. דבר שלא יכול לקרות בסטודיו או בגלריה. חלק  מזה הוא תוצאה של המצב הלא־חוקי שמכריח אותנו לעיתים קרובות לצייר בלילות ובמקומות נידחים בעיר בתנאים מוזרים של תאורה חלקית. אבל גם לרקע עבודה זה יש תולדה חיובית בחברותא שהוא יוצר אצלנו. נוצר שיתוף פעולה בין ציירי הרחוב, בשמירה מפני שוטרים, ביצירת תאורה, בקצב העבודה הנעשה בשיתוף של כמה אמנים. כך מתגבש מעין ארגון פשע אמנותי חובבני. נוצרת קהילה תומכת.

קורה גם שמישהו רואה אותי מצייר, מתפעל ומזמין אותי לצייר בביתו או במשרדו תמורת שכר. לפעמים יש לזה ערך יומיומי משמעותי, למרות שאני בפירוש לא רואה בזה מטרה. לפעמים מופיעה גם תגובה ציבורית או תקשורתית מתעניינת. גם זה רווח רגשי מסוים. אבל מה שבאמת מאפיין, לדעתי, את החוויה שלה שותפים חבריי, ציירי הרחוב, זו תחושת החופש היצירתי, מעין מרידה במוסכמות החיים הטריוויאליים, חיפוש גבולות במטרה לבטלם. הרצון להיות מישהו ייחודי, אני. וזה בשונה מהמחאות הפוליטיות והחברתיות הריאליות והמוגדרות שאפיינו את דורות ציירי הרחוב הקודים. אולי אחת מהסיבות לכך היא הרצון להימנע מהתנגשויות עם הממסד ועם אווירה ציבורית עוינת. אולי אנחנו פשוט רוצים שכולם יאהבו אותנו, אבל ייתכן גם שעם התפתחות התחום במשך השנים הרמנו את רף השחרור הפנימי שלנו ושל הקהל הרחב, האנונימי, שצופה בעבודותינו לרמת חשיבה והרגשה כוללנית  ורחבה יותר מכזו שקשורה למצבים קונקרטיים חולפים. מה שלא יהיה, מדובר להרגשתי באמנות עוצמתית ומדהימה ואני כולי מכור לה.