האוטובוס

כמשימת בר־מצווה – תרומה לקהילה – יצרו ילדי קבוצת חופים מקיבוץ עין השופט את הפסיפס הזה בעיצובה של האמנית נימה אשר ובהנחייתה. בצוות האימהות, שהיה אחראי על המיזם עלה הרצון לעשות משהו במקום מרכזי, שהנערים יתמלאו גאווה כשהם עוברים לידו והוחלט שתחנת האוטובוס ברחבת אודים היא מקום מרכזי דיוֹ. באותה הזדמנות נצבעה התחנה, נוקתה וצורפה לשביל האתרים בקיבוץ כדי להדגיש את ערכה ההיסטורי.

תצלום האוטובוס שהיה נכנס בשנות החמישים לעין השופט, הודפס על אריח כדי לשמור על האותנטיות שלו, ומסביבו עיצבה האמנית נוף שמדמה את הנוף הנשקף מעין השופט. הנוף נוצר מהֶדבק (קולאז') של כמה תצלומי ארכיון. אבני הפסיפס העשויות קרמיקה הודבקו בידי הנערים על תמונת הנוף.

סיפורו של האוטובוס – בשנים לפני קום המדינה וגם אחר כך האוטובוס היה אמצעי התחבורה העיקרי של חברי הקיבוץ. בעין השופט רכשו אוטובוס קטן והוא הסיע נוסעים מהקיבוץ ומהסביבה לחיפה דרך יקנעם וג'וערה. כמו כן הובלה בו תוצרת חקלאית מן המושבים אל השוק בחיפה. באותם ימים הנהגים הכירו את כל הנוסעים הקבועים: תושבי הקיבוצים והמושבים והנוסעים הכירו אותם. אחרי כמה שנים צורף הקו אל חברת אגד והיה לקו מספר 184. הפסיפס הזה הוקדש לזכרם של נהגי האוטובוס חברי הקיבוץ.