"הזכייה שלי בגינס היא מקור לשמחות ולפחדים", SPINE

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 56–58

התחלתי לצייר בגיל שלוש. לגרפיטי הגעתי בערך בגיל 17 כשהעיפו אותי מהתיכון. עשיתי אז הרבה שטויות. העיפו אותי למקום של עבריינים, ואני נחשפתי ונסחפתי מהר מאוד לרחוב ולספריי. השקעתי בזה, חיפשתי את זה, עסקתי בזה יותר ויותר. כמה פעמים כמעט תפסו אותי בשעת מעשה. זה היה מגניב ומרענן. עצם תחושת הסיכון מעלה את האדרנלין, גם אם לא נתפסים בסופו של דבר. נפתחתי ונמשכתי בתקופה הזאת גם להיפ־הופ, להשתוללות עם אופני תעלולים, לכל הסצנות של הרחוב. הפכתי להיות ילד רחוב בכל הנשמה ובכל דרך אפשרית. אהבתי את האפלולית, את התנועה, את הקסם של כל מה שקורה בעיר. הייתי מחליק על מעקות, או יושב בגבהים ומסתכל על מה שקורה ועל מי שעובר למטה ומצייר, מביט על העדר האנושי שמניע את המערכת. מבחינתי, זה היה פשוט להיות שם יום יום. קשה לי להסביר במילים את הרגשת הרחוב הזאת, אבל זה מה שהיה אז. לצד זה, אהבתי אהבה מטורפת את פאתי העיר, את הנוף הטבעי. גם היום אני יכול לעזוב הכול פתאום, להסתלק לכמה ימים לאמצע המדבר, להיכנס שם לבונקר ולצייר על הקירות הפנימיים שלו בטירוף. אתה מגיע במצב כזה לשומקום, נכנס כאילו למין מצב של טקס עם מוזיקה, מדורה, בלי אף אחד ליד, ומה שאני רוצה אז, זה רק לצייר, לצייר ולמחוק ולנסות שוב. גם התהליך שעד תחילת הציור מרתק אותי. המסע לתל אביב לקנות את הספריי שנמצא רק שם, החזרה איתו למקום שבחרתי, וכל מה שמסביב: השמש הקופחת, התחושה הנפלאה שתוך כדי הציור והסיפוק שאחריו. ישנה גם האנרגיה המיוחדת כשעובדים עם עוד מישהו: העזרה ההדדית, החמימות, הטיפים וגם, להודות על האמת, מתח מסוים של תחרותיות.

לגבי הגינס, לומר את האמת, מלכתחילה רציתי להיות טוב ולהיחשף איכשהו, ואילו כיום, אחרי קבלתו, יש לי בהחלט הרגשה של סיפוק מהמקום המכובד שהגעתי אליו, אם כי אני מוכרח לומר שזה לא פשוט מהרבה בחינות. זה מאוד מלחיץ, כי אני חייב להיות טוב כעת, ובגלל זה יש לי ממש חשש לחשוף עבודות חדשות. אני דוחה התחלות מיום ליום, וכל מה שאני מתחיל, נראה לי גרוע. יוצא שאני מצייר פחות ופחות ונשאבתי לגישה של עיצוב. המלאכה של ציור קלאסי בעפרונות וטושים פשוט אבדה לי בתהליך.

כל זה אולי בגלל ההצלחה הפורמלית שהביאה אליי הרבה פניות לעבודות מוזמנות, שאינן מאפשרות ביטוי חופשי וממירות אותו בברכה כלכלית. זה מפריע לי מאוד. כל הפרויקט המטורף הזה של הגינס התחיל בציורי ענק שעשיתי ובסוכן שפנה אליי בעקבותיהם. נכון שאני בפירוש רציתי מלכתחילה לצייר משהו גדול, גרנדיוזי, שאוכל לפרוץ איתו לרחוב, לתודעה, ופתאום הסוכן הזה שאל אותי מה הדבר הכי משוגע שאני יכול לחלום עליו. אמרתי לו והוא קידם את עיריית דימונה שנתנה יד לזה. אלא שהיו לזה שתי פנים, משום שהעירייה ניסתה להתערב בתוכני הציור. היו לנו ויכוחים על זה, ובהתחלה התעקשתי לעשות רק מה שאני רוצה, אבל לאחר זמן לא רב הבנתי שאני חייב לקבל לפחות חלקית את מה שהם רוצים.

העבודה עצמה הייתה לא  פשוטה. במשך שנה שלמה, בחודשים הראשונים יום יום, ואחר כך ברווחים של מה ימים בכל פעם, הייתי מגיע למקום באוטובוס, ואחר כך מתקדם מקטע דרך אחד לשני באופניים ודוחף את העגלה עם קופסאות הספריי ושאר הציוד לאורך מאות מטרים בחום הכבד על תשתית האבנים והאדמה הקשה. זה היה בהחלט מפרך.

מה הייתי רוצה מעכשיו קדימה? האמת שיותר ברור לי כרגע מה לא הייתי רוצה, וזה בפירוש לא להיות ביצועיסט. המטרה הגדולה שלי היא להגיע לחתימה אמנותית אישית, כשיש שלי עוד תחומי אמנות רבים שאני רוצה לנסות בנוסף לציורי קיר, כמו עיצוב של חללים גדולים, פיסול, קולאז'ים, ואפילו ביגוד מעוצב ומצויר. חלום גדול אחר שבוער בי הוא לצייר בשיתופם של אמנים ישראלים רבים נוספים שכונות שלמות בארץ. זה, לטובת האמנים עצמם, שאני בטוח שירצו לקחת חלק בפרויקט כזה ללא כל תמורה כספית, לטובת הדחף היצירתי שלי ולטובת הציבור כולו.

באופן כולל אני בהחלט מרגיש בעקבות הגינס ותוצאותיו בקונפליקט בלתי פוסק ולא קל שקיים בתוכי בין שני מניעים שמפעילים אותי כצייר: האחד האידאי, האמנותי, כמו רעיון הציור השכונתי והצורך המתגעגע בי בלי הפסקה לציור החופשי, המדברי, המשוחרר מחוקים, המזעיק את המשטרה והמעורר את שטף האדרנלין הפנימי שקשור לשנותיי הראשונות כצייר רחוב. צורך שדוחף אותי לפרקים לצייר במקומות אסורים במפורש על מנת לחוש שוב את הרגעים בהם נסעתי על אופניים בלי ברקסים כשאני מחזיק בקצותיהם האחוריים של מוניות מתקדמות.

לצד זה, אני מודע לעובדת הקיום הממשי המנווטת אותי כאיש משפחה וליכולת הכלכלית השונה שנפלה לידי כעת ומנסה ללמוד איך ניתן לספק את רצונם של בעלי הכוח הכספי הפונים אליי מבלי לוותר, עד כמה שאפשר, על האמת האמנותית שלי. אין לי מושג איך מתמודדים עם קונפליקט כזה אמני רחוב אחרים שצלחה דרכם הכלכלית. אני יכול רק לומר שהתקופה האחרונה מאז הזכייה בגינס סגרה על ילד הרחוב שהיה בי, זה שיצא בלילות על אופניו כדי לצייר איפה שרצה ומתי שרצה. אני מרגיש ויודע שיש לי גם עכשיו מה לומר מבחינה אמנותית, אבל זאת אמירה חלשה יותר באופן יחסי למה שהיה, החוץ שנתן לי בעבר הלא רחוק את הדרייב היצירתי החזק, נחלש איכשהו בתנאי חיי החדשים. מצד אחד, לא האמנתי מעולם בעברי שאגיע למצב קיומי כזה אי פעם. מצד שני, קשה לי לחשוב שלא הגעתי בינתיים למשהו אמנותי משמעותי משלי. בפירוש עוד אין לי, לטעמי, משהו ממש משלי, ואני בהחלט רוצה בזה מאוד ומקווה שזה יקרה, אבל מי יודע אם ומתי…