דיוקן ובעלי חיים

רובן קרפטיאן (TAG#) נולד בארמניה, עבר למוסקבה ומשם עלה לישראל. הוא בוגר המחלקה לעיצוב בסמינר הקיבוצים ועוסק כיום ביצירת חווית משתמש (UX). המסרים ביצירות שלו נוגעים ברוב המקרים לרשתות החברתיות ולעולם הדיגיטלי והרשתות החברתיות. לכן גם בחר בכינוי הזה, שהרי הוא מתייג את הרחובות. הוא אוהב את היצירה במרחב הציבורי, כי אין שם פילטרים, אין אוצרים, המקום פתוח כל הזמן ומאפשר לו מקום לביטוי מוחלט. רוב עבודותיו – מקורן ביצירה קיימת, שעליה הוא עושה מניפולציה עיצובית, לפי דרור הדדי, יומן הרשת "Street Smart".

מיכל רובין  החותמת MR היא ציירת, מקעקעת ואמנית רחוב. את יצירותיה תוכלו למצוא בתל אביב בין היתר בקריית המלאכה ובמדרחוב נחלת בנימין.

עוד על האמנית, דרור הדדי.

"יום אחד זה פשוט קרה…", Mr

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 98–100

נולדתי וגדלתי ברמת גן. כבר כילדה קטנה אני זוכרת את עצמי אוהבת לצייר וליצור. סבא שלי קרא לי "ידי זהב". מאוחר יותר איכשהו הפסקתי. זה קרה, לדעתי, אחרי שסבא שלי נפטר. לא היה לי אז מי שראה אותי וחיזק את דחף היצירה שלי. שמתי אז בצד את הציור,  וזה חזר אליי רק אחרי שנים, ממש בסוף לימודי התואר שלי בחינוך. רק אז זה תפס אותי שוב בטירוף. עבדתי בתקופה ההיא בסטאז' עם נוער בסיכון והתחלתי לצייר על קירות ולתת להם לצבוע את הציורים. זה החייה אותי אז. הפסקתי בכלל ללמוד. רק ציירתי. הרגשתי שאני רוצה דרך הציורים לנגוע באנשים. החלום היה להפוך אותם למשהו שמעבר לציור עצמו, וככה הגעתי לקעקועים שדרכם התחברתי לגוף שלי וחיברתי אחרים לגוף שלהם. פתאום היה לי  ולהם בגוף שלהם משהו יפה, משהו שאהבו בעצמם, משהו שהייתה להם התחברות טובה איתו. זה היה ממש חלום, ההתחברות האינטימית של גוף מול גוף, שלי ושלהם. מין אינטימיות מופלאה עם עצמי ועם אחרים. במקביל, ציירתי באותו זמן בחוץ.  זה קרה בהתחלה בגלל תמריץ של יכרות אישית עם ציירי רחוב, והאמת שבהתחלה די פחדתי להוציא החוצה בגלוי את כל מה שהיה בתוכי. חששתי מאוד מהתגובות שיהיו לזה, אבל יום אחד זה פשוט קרה. פשוט יצאתי החוצה וציירתי. אי אפשר להסביר את עוצמת התחושות ברגעים שזה קרה. הוצאתי על הקיר את כל מה שהיה בתוכי וקיבלתי מהרחוב פירגון מפתיע, אינסופי, ופתאום הרגשתי צורך עצום להוציא עוד ועוד ובגדול. בשנים הראשונות הוצאתי המון בלגן פנימי. צבעים בתוך צבעים, טשטוש של קווים. לאט לאט הכול נרגע. הצבעים נעשו חלקים יותר, המעברים ביניהם נעשו חלקים יותר. יש עדיין סערות, אבל בתוך שלמות אחרת. ככה הגעתי לסגנון הציור של היום. התהליך האמנותי שינה לי את החיים, וזה לא בגלל זה שהגיבו לעבודה שלי בחיוב. לא זה מה שהיה חשוב לי, לא זה מה ששינה את הפנימיות שלי, אלא המשמעות של העבודה עבור עצמי, הפריקה החזקה של הרגשות שלי, ההרגשה שאני ורק אני בוחרת מה לעשות ואיך לעשות מה שאני עושה. ציור הרחוב הוא בעצם הנאמנות שלי לעצמי. להיות מול הקיר זה להיות מול עצמי בתוך התפרצות רגשית שהולכת ומתגברת. הציורים על הקיר הם אני. השילוב של הצבעים החזקים, המנוגדים, צבעים נשפכים כאלה, החיבור לטבע, לצמחים, לבעלי חיים, החמלה על בעלי חיים, האהבה אליהם. הכול נמצא בציורי הקיר האלה, וגם הרצון האובססיבי שלי להיות אמנית בניגוד לכל מה שחשבו במשפחה שלי תמיד. לצד זה, אני זקוקה גם להמשך העבודה בקעקועים, לדיוק ולהתכנסות המינימלית שמאפיינת אותה. כל הניואנסים פועלים בי ביחד. העניין הוא שהיום אני יודעת בהחלט מי אני ומה אני. הכול בתוכי הפך ליותר זורם, ליותר מתואם, וכך גם הציורים. לא הייתי מודעת לזה בזמן התהליך עצמו אלא רק בדיעבד ואני כל כך מאושרת ממה שקרה לי. אני יודעת שלמרות שהציור הסופי כיום נראה הרמוני ושלו, נמצאים בתוכו, בתשתית שלו, גם כל הדברים הקשים והמורכבים שעברתי איתו בדרך. נכון שאף אחד מהצופים בו לא רואה את זה, לא יכול לנחש את זה, אבל אני מודעת לזה, לכל שכבות הכאב והבלגן שטמונות בציורים האלה ומכוסות ברצון שלי להיטיב עם הצופים בהם. ברור שיש בהם מבחינה זאת מרכיב חזק של מסכה, אבל המסכה חשובה לי גם משום שהיא מקילה עליי וגם משום שהיא מקרינה את הטוב שיש בי על האנשים שלידי.

באשר לזמניות של הציורים, להרס שלהם הצפוי מראש, הרי זה העולם ואין לי שום תלונה כלפי זה. כשאני יוצאת לצייר אני משליכה על הקירות את מה עובר בגופי באותה שעה, באותם רגעים, ואחרי שאני עושה את זה, זה לא שלי יותר, וכל אחד יכול לקחת מזה מה שהוא רוצה ולעשות עם זה מה שהוא רוצה. הקעקועים, לעומת זאת, נשארים לטווחי חיים ארוכים יותר. לגבי הקירות, החלום שלי הוא לא להישאר, אלא להיות בכל רגע מחדש, תמיד להמשיך להיות. אני מציירת משום שנכון לי לצייר. זאת לא הרפתקנות, מזה לא פן. זה מה שנכון לי להיות, בזמן שאני מציירת אין דבר בעולם חוץ ממני ומהקיר שמולי. זה מין מיגנוט. אני עובדת אז מאוד מהר. מין טירוף. אני בתורך הקיר, בתוך הדבר עצמו.

לפני שנים, כשהייתי בהודו, ציירתי בשחור־לבן ציורים כאובים, קשים, של אובדן ודיכאון. מאז השתנו כל חיי בתהליך האמנות והנפשי שעברתי. היחס שלי כלפי החיים השתנה, אני מחוברת לטוב שבעולם למרות הקשיים שיש לי בו ואיתו. אני יודעת לבחור במה שעושה לי טוב בתוכו. קודם פחדתי מבחירה כזאת.

אפשר לראות בבירור את השינוי שעבר עליי, כשמתבוננים בציורי שני החתולים שלי שציירתי בהפרש של שלוש שנים. הציור של הקרקל הראשון היה עבודת הרחוב הראשונה שהעזתי בכלל, ורואים בו את הבלבול שהרגשתי אז, את חוסר הוודאות, את הקשיים הרגשיים שלי. כאילו ציירתי חיית בר חופשייה, אבל בעצם היא לא הייתה מסוגלת לפרוץ מהכלא בו הייתה סגורה. והציור השני, המאוחר יותר שבו ציירתי כאילו את המראה שלה, את השיקוף של הקרקל הראשון, מלא צבעים נועזים, והכול בהיר בו יותר ושלם יותר. כשמתבוננים בו ברור שכעת אני ממש לא פחדת עוד להראות מי אני. כשאני נמצאת בין שני הציורים האלה ומתבוננת בהם, אני קולטת בעצם מה הם אורך ומהות הדרך שעברתי בשלוש שנים אלה.