הקורה המעוטרת

מי מכיר את יוצרי הקיר? קול קורא לבוגרי חוות הנוער הציוני: מי מכם השתתף ביצירת עיטורי צריף בן־צבי?

לפני חודשים אחדים, רגע לפני  עידן הקורונה, החלו עבודות שימור ושחזור במה שהיה עד שנות השבעים המבואה למשכן נשיאי ישראל, הצריף הצנוע בשכונת רחביה. במהלך העבודות הוזעקנו על ידי אחד הצבעים לאחר שאלו גירדו את ה"שפריץ" שכיסה את הקירות במבואת הכניסה לצריף, כחלק משיפוץ המבואה. בראש המדרגות מתחת לצבע הלבן בצבצה פיסת עיטור מהמם בצבעיו. המשמר שי פרקש קילף את שכבות הצבע וחשף ציור יפהפה, עיטור צמחי וגאומטרי שהיה בבחינת תעלומה. 'מה מקורו, מדוע הוצב במבואת צריף הנשיא ומתי? איש מוותיקי יד בן־צבי לא ראה אותה מעולם ולא ידע לספר לנו עליה'.

עד שהתגלתה חתימה מ. ברומברג. משה ברומברג עלה ארצה מפולין בשנת 1950. בימי המלחמה נמלט ממחנות הכפייה לרוסיה ולאחריה שב לפולין, שם החל את דרכו האמנותית. בראשית דרכו בארץ צייר ציורים בנושאי השואה, אך עקב חוסר עניין של הציבור הישראלי חדל מכך. ואיך הדבר קשור לחוות הנוער הציוני?
בסוף 1952 נבחר בן צבי לנשיאות והיה צורך להעביר את בית הנשיא ולשכתו מהקריה בתל אביב ומרחובות לבירה. בני הזוג בן צבי סירבו לבקשת המדינה לרכוש בית מידות בשעה שהמוני העם שוכנים במעברות ופחונים. המדינה רכשה שני צריפים שישמשו אולם קבלת הפנים של המדינה הצעירה ועד חג הפסח באביב 1953 נעשו בניצוחה של רחל ינאית פעולות לעיטור הצריף כבית לשבטי ישראל שכולו "פשטות ואמנות". רחל ינאית שהייתה אגרונומית ומחנכת פנתה לחוות הנוער הציוני וחברה למורה ולאמן  בנימין גליקמן, שייסד את סדנת אמנות העץ בחווה וניהל אותה עשרות שנים. 'במשך שנים חשבנו ביד בן־צבי שתבליטי העץ בצריף הנשיא נעשו על ידי האמנית בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית והינה הסתבר שתבליטי העץ היפים על קירות הצריף, שבעת המינים שבהם נתברכה ארצנו, שגולפו בעץ זית, נעשו על ידי המורה גליקמן ותלמידיו חוות הנוער הציוני בירושלים, בשנת 1953 והקשר עם החווה ותלמידיה לעיטור הצריף  נמשך עד מותו של בן־צבי ב־1963.

ואיך הדבר קשור לקורה? תקופה קצרה בשנים 1950–1953 שימש ברומברג מורה לאמנות בחוות הנוער הציוני שבשכונת קטמון בירושלים. שם פגש את  הנשיא השני יצחק בן־צבי ובהשפעתו שינה את סגנונו האמנותי והחל ליצור מיניאטורות בנושאי התנ"ך. מבט חטוף במיניאטורות ואין ספק מאיפה לקוח דגם הקורה: מסגרות המיניאטורות שאחת מהן 'רות המואביה ובועז' העניקו לנו את סיפור הקשר שבין האמנות לממלכתיות הישראלית, יצירת האמנות המקומית שיחד עם השטיח שנארג בהשראת מגילת רות, על ידי מפעל משכית באום אל פחם,  שייסדה רות דיין, "נושא  את ניחוח השדות אל צריף הנשיא" שהוא בית לשבטי ישראל וכל תושבי הארץ.