וַיִּטַּע אֶשֶׁל

על הפסיפס, לפי דברי האמן שאול יוסיפון;

בפסיפס התייחס האמן לנקודות בעלות ערך היסטורי ועכשווי הקשורות בתלמידות המדרשה, בתושבי העיר, במבקרים שחולפים בכיכר בתי מחסה, בבני אברהם ובבני העמים כולם. 

ברקע ההרים הגבוהים ועץ האשל המצל על האוהל. נטיעת האשל מסמלת את ההתיישבות ואת סיום הנדודים. האשל שהוא ירוק־עד וחייו ארוכים הינו סמל לנצחיות האמונה. 

את האוהל הפתוח לארבע רוחות השמיים עיצב האמן בהשראת הכתוב במדרשים; בתוכו שולחן ערוך ועליו חלה מוכנה ונר תמיד הדולק כל השבוע, מערב שבת. מסביב לאוהל מרבדים מרהיבים – מעשה ידי שרה, כלי בישול ואש בוערת במדורה לבישול ואפייה. הבאר ממוקמת ליד הנחל החרב ומתמלאת ממנו בעת שיטפונות. מעל האוהל מרחף ענן השכינה – סמל לנוכחותו התמידית של האל. במזבח בוערת אש שירדה מן השמיים, סמל לעבודת האל שאינה פוסקת.  ברקע נראה שדה המתחיל להוריק, כפי שכתוב ששרה גידלה כרם יין לענבים. בשמיים 12 כוכבים שהם סמל לשבטים שיתגבשו בעתיד. בתחתית הפסיפס נכתב הפסוק "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א), הקורא לבנות ישראל ללמוד משרה אימנו שבנתה את חייה בחוכמה רבה כשותפה מלאה לאברהם אבינו.