אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם

הקיר מנציח את שלמה צ'רשניה, עובד אגד שעבד בתחנת אשקלון. הוא נהרג במלחמת ששת הימים בסיני כשהג'יפ שלו עלה על מוקש בעת משימת סיור. היה זה הקיר האמנותי הראשון שהאמן משה סעידי יצר. הוא שילב בו סמלים יהודיים ואת הפסוק: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם" (תהלים יח, לח).

עוד מידע על התחנה, "חלון אחורי", מיכאל יעקובסון.

מצב השתמרות היצירה: היא די מוזנחת.

משה סעידי נולד בעיר המדאן באיראן, בן שמיני למשפחה משכילה בת שנים עשר ילדים. בילדותו נחשף למלאכת הבנייה והתנסה בה, וזו השפיעה על המשך דרכו בעולם היצירה. בה־בעת החל  לצייר, לפסל ועסק בקליגרפיה. בגיל 13 עלה לישראל במסגרת תנועת החלוץ ונקלט בקיבוץ כפר מנחם. במשך השנים למד אמנות בכל מיני מוסדות; מכון אבני (1958), המדרשה לאמנות בתל אביב־יפו (1960), בית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון (1961) ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב (1990). מסוף שנות החמישים החל לעסוק בציור ובפיסול בחומרים שונים, ובהמשך התמקד בפיסול בקרמיקה. ב־1960 זכה במלגת קרן שרת ונסע לאנגליה ללמוד אמנות, ושש שנים אחר כך ב־1966 זכה במלגה נוספת ושב לאנגליה ללמוד אצל הפסל הנרי מור. עם שובו ארצה החל ליצור קירות קרמיקה במבני ציבור ברחבי הארץ – בסך הכול עיצב כ־140 קירות. אחדים יצר בשיתוף אמנים אחרים, ובהם שרגא ווייל, שמוליק כץ, משה שק, משה קסטל, נורה ונעמי וציונה שמשי. שילוב אמנותו באדריכלות הביאוהו לשתף פעולה עם אדריכלים רבים, ובהם אדריכלי המחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר: שמואל מסטצ'קין, מנחם באר וחיליק ערד. בקירותיו נתן ביטוי לערכי העבודה והקשר אל הקרקע וגאולת הארץ, אך שילב גם את ערכי היהדות – אם באמצעות סמלים מסורתיים כמו מנורה, מגן דוד ותשמישי קדושה ואם באמצעות ייצוג טיפולוגי לכתב העברי לדורותיו. ביצירותיו אף שיבץ מדי פעם בפעם פסוקים מן המקורות. עם הקמת מפעל קרמיקה כפר מנחם בקיבוצו עיצב את סדרת המוצרים הראשונה שלו. אחר כך ייסד את המחלקה לקרמיקה ארכיטקטונית, שפעלה בו במשך 40 שנה עד לסגירתו בראשית שנות האלפיים. במשך השנים הציג סעידי עשרות תערוכות מעבודותיו ואצר תערוכות לאמנים אחרים. ב־1991 ייסד את גלריה מגדל בתל אביב־יפו והיה עד שנת 2021 האוצר שלה, לפי מיכאל יעקובסון.

שירת הקירות, יובל דניאלי

דברים לתערוכתו של משה סעידי, בית אורי ורמי נחושתן

בשלהי 1959 התקיימה התערוכה "ציור ופיסול בקיבוץ" במוזאון דיזנגוף בתל אביב. התערוכה עוררה הדים רבים בין חברי הקיבוצים ואף מחוצה להם. עיקרה עסק בשאלת המופשט באמנות הקיבוצית, כלומר בשאלה "מה על חבר הקיבוץ לצייר". בין התגובות הרבות בעקבות התערוכה הופיעה ב־1 בינואר 1960, ב"השבוע" רשימה צנועה [ובה נכתב בין השאר]: "האמן חבר הקיבוץ אינו זקוק ימכרו את יצירותיו ויסחרו בהן, וזוהי מעלה, אשר רק בקיבוץ אפשר למצוא אותה. אמן משוחרר מכל דאגת קיום (במסגרת חייו בקולקטיב) והשחרור הזה הוא אשר מעניק לו את חופש הדיבור וההבעה", הכותב הוא אמן צעיר בין עשרים ושלוש בשם משה סעידי.

ליד הרשימה צילום של פסל הנושא את השם "הרכב צלילים", פסל מגבס בסגנון מודרני מופשט. אנחנו הרי יודעים שהאמנות המופשטת ביותר היא זו המוסיקאלית, ומשה הצעיר בנוסף להיות אמן חזותי, הוא גם מוסיקאי בנשמתו, מנגן עלי כינור עוד מילדותו באיראן. מאז הגיעו כנער צעיר לכפר מנחם מקיים משה דיאלוג פורה עם קיבוצו ותנועתו באמצעות יצירותיו התלת־ממדיות. אני מוצא את צילומי פסליו מופיעים בכתבי עת תנועתיים כבר בסוף שנות החמישים, מרחב לנראות יצירתית שניתן לו כמו היה אמן ותיק. משתתף בתערוכות הארגון ומאמצע שנות השישים משמש כבר רכז ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי. לאט ובבטחה כובש משה סעידי את מקומו בשיח האמנות הקיבוצי והישראלי דרך נישה ייחודית שמתאימה לנטיות ליבו הפיסוליות – בשילוב תפישת עולם חברתית ואמנותית האומרת שיש להוציא את האמנות מד' אמות הסטודיו אל המרחב הקיבוצי. אין מתאים מכך מאשר עיצוב קירות מחומר הן באולמות הבית הן על קירותיו בחוץ. לשתול פשוטו כמשמעו את האמנות אל בין הקירות. סעידי משלב בצורה אורגנית את יצירתו באדריכלות הקיבוצית תוך הידברות ודיאלוג אמנותי ואדריכלי עם מתכנן הבניין, עם האדריכל. עד מהרה נהפך סעידי לאמן האמנות האדריכלית. דוגמה לכך אפשר לראות בשיתוף הפעולה הפורה עם האדריכל מסטצ'קין בקיר הקרמי המרשים שסעידי יצר באולם הכנסים בבית הקיבוץ הארצי בשנת 1969.  כדי לממש את יצירתו וכדי לאפשר לעוד חברים מהקיבוץ ומחוצה לו ליצור מנהל סעידי מפעל לקרמיקה ארכיטקטונית שתפקידו בין היתר לממש הלכה למעשה את רעיונותיו האמנותיים של סעידי עצמו וגם של אמנים אחרים. [בנוסף לכך] לאורך שלושים שנה [סעידי הוא האוצר] של גלריית המגדל בבית רסקו. כל זה כדי לאפשר למרב יוצרים מההתיישבות העובדת ואחרים להציג בתל אביב. סעיד נהפך לפרויקטור של אמנות קיבוצית, עומס על שכמו שליחות אידאולוגית שהאמנות במרכזהּ.

אפשר לדבר על יצירתו של סעידי, לציין את מקורותיה האמנותיים שיש בהם מיזוג מופלא בין מזרח למערב. אני רואה בסעידי האמן והאדם את "משורר המרחב הציבורי". הוא במחשבתו המוסיקאלית ובדרכו הפלסטית יצר תלכיד מופלא של "שירת הקירות". המיוחד ביצירתו של משה, שהיא מאפשרת למתבונן בה להפליג למרחקים. היא לא מקבעת את התודעה אלא מרחיבה אותה. ביצירתו הפלסטית מקיים סעידי דיאלוג עם השורשיות העתיקה והבסיסית ביותר, עם חומרי האדמה. לא קישוטיות נוצצת תלושה אלא עבודה עם צבעים וחומרים מן האדמה, טרה־קוטה לסוגיה. להראות מהיכן באנו ולאן אנחנו שבים.  השבוע הסתובבתי ברחובותיה של תל אביב, פגשתי גרפיטי לסוגיו על קירות המרחב הציבורי. כאלה שנעשו חלקם במחשכים, בהיחבא, ללא סמכות, על קירות, חדרי מדרגות ואף בכיכרות ראשיות. התרסה גרפית נגד האורבניות והממסד המנוכר. אמנות מחתרתית שמטרתה לעצבן. זו דוגמה הפוכה ליצירותיו הארכיטקטוניות של סעידי, המתכתבות עם הקיר ולא נאבקות נגדו.

את התערוכה אצר ידידי האדריכל מיכאל יעקובסון, שאף הוא שם לו למטרה להביא אל קדמת הבמה את האדריכלות הקיבוצית במיטבה ושילוב האמנות בה. תודה מיכאל הן על התערוכה הן על כל מה שאתה עושה למען היצירה במרחב האדריכלי והציבורי. וכמובן תודה וברכות למוזאון ולצוות מנהליו ועובדיו, על עבודתם הברוכה לאורך שנים. אתם מאלה שמבטלים במידה רבה את הפער בין מרכז ופריפריה, ועל כך תבורכו.

למשה ידידי, אתה כבר לא נער, אך יצירתך צעירה ורעננה כתמיד. תמיד ארגנת לאחרים, הפעם אתה המציג, יישר כוח ותמשיך ליצור.