מאיר מקס בינט

מאיר (מקס) בינט (1917–1954) איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים ונתפס בה בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש". הוא נולד בסומבטהיי שבהונגריה והמשפחה שבמקור באה מקלן, חזרה לשם בינואר 1919, בתום מלחמת העולם הראשונה. בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה פעיל בתנועת הנוער "עזרא". בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזבו בני המשפחה את גרמניה, וב־1935 עלו ארצה והתיישבו בתל אביב. במארס 1936 יצא למשך שנה לכפר חסידים להכשרה חקלאית, וקיבל שם גם הכשרה צבאית. הוא הצטרף להגנה, ונשלח על ידה לשליחויות בענייני מודיעין ובהעלאת עולים לארץ. לאחר השנה חזר לתל אביב ועבד בנמל ובבית מלאכה לעבודות מתכת. מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות בחדרה, וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון. ב־1942 נשלח מטעם סולל בונה לאבדאן שבאירן. הוא עבד שם בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו–איראנית, למד פרסית והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים בח'וראמשהר ובאבדאן. ב־1946 חזר ארצה ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא לבריטניה ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס. במהלך שהותו שם גויס ל"גדעונים", מחלקת הקשר של המוסד לעלייה ב'. מאנגליה עבר למקום בקרבת מילאנו שבאיטליה, שם ייצר מכשירי קשר לספינות המעפילים של המוסד לעלייה ב'.  במאי 1948 עם הקמת המדינה, גויס לחיל המודיעין בצה"ל ומאוגוסט 1949 שהה באזור הגבול בין עיראק לאיראן כאיש מודיעין.

ב־1950 הכיר בינט את ג'ין דוידוב, עולה צעירה מדרום אפריקה והשניים נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה. שם המשיך בינט בלימודיו. בקיץ 1951 שבו לישראל לקראת הולדת בתם מיכל. באותה תקופה פגש בינט את אברהם דר מיחידה 131, והלה החליט לגייס אותו לשליחות במצרים. בדצמבר 1951 יצא בינט לגרמניה כדי לבסס את זהותו לתפקיד במצרים, ובנה שם את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני ממנהיים, ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. באותו זמן גם יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעוניינות בנציג מכירות במזרח התיכון, ובין השאר ייצג את חברת "פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות. ב־12 באפריל 1952 יצא בינט מגרמניה לתפקידו מצרים. מלכתחילה היה עליו לאסוף מידע מודיעיני בלבד, ולא היה עליו להיות בקשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים מנהליים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה. עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" (מרסל ניניו), צעירה שגויסה לפני כן על ידי אברהם דר והיא ארגנה לו פגישה עם חברי חוליית אלכסנדריה, בלא שאלה ראו את פניו. בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק את קשריה עם החוליה. בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל מוחמד נגיב, שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב־18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז, וב־23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים; המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב־5 באוגוסט הגיע בינט לישראל והעמיד כתנאי להמשך שליחותו את ניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים. בינואר 1953 יצא בינט שוב למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את ישראל זמן קצר אחריו כדי להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים והיה ליועץ הנדסי בנציגות פורד. במארס העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים.

העסק הביש – במאי 1954 היה אברי אלעד למפקד רשת הריגול היהודית, ובסוף יוני הוא הגיע בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות שלוש פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. בעקבות זאת ב־23 ביולי נעצרו שלושה מהחברים: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דסה. ב־28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. ב־7 באוגוסט עזב אלעד את מצרים ובו ביום נעצר גם משה מרזוק, ראש החוליה. כל חברי הרשת שעליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים עוד. אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב־27 ביולי, ובינט היה אמור להצטרף אליהם תוך כמה שבועות. המעצרים הדליקו נורה אדומה במודיעין הישראלי ואברהם דר הוזעק לסיוע. הוא יצא לאירופה ויצר קשר עם בינט, והלה מסר לו שלא קיבל שום הנחיה מישראל לצאת ממצרים ולא נראה לו שהבולשת המצרית חושדת בו. בינט יצר קשר עם ניניו בסוף יולי, וגילה שהיא לא ידעה לגבי המעצרים ונסעה לבני משפחתה לנופש. שם שמעה על גורל חברי הרשת ושבה לקהיר לפגוש את בינט. תאריך מעצרם המדויק של ניניו ובינט איננו ידוע, כמו כן לא ידוע מי מהם נעצר ראשון. ידוע רק שבינט נעצר בדירתו, הוכה ועונה. שניהם הוחזקו בכלא אלכסנדריה. גם ניניו נחקרה במעצר, עונתה, ואף ניסתה להתאבד.

אברהם דר טען שמדינת ישראל הקציבה סכומי כסף גדולים לשכירת עורכי דין נודעים כדי לסייע לבינט, ובהם עורך הדין הבריטי ג'ורג' וילסון, שהגיע מספר פעמים למצרים כנציג משפחת בינט הגרמנית וגם נפגש עם בינט במעצר. וילסון גם שכר עורך דין מקומי לבינט. בסוף נובמבר הצליח בינט להעביר שני מכתבים מוצפנים: האחד לאימה של ג'ין בדרום אפריקה והשני לפריז. במכתבים התריע על מצבו החמור וקרא לעזרה דחופה. ב־11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר של חברי הרשת. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש לגזור גזר דין מוות על כל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב־21 בדצמבר. כשהבין בינט שהמשפט הוא משפט ראווה, החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט בעיראק על ריגול, הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. ב־19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו תנ"ך, תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. ב־21 בדצמבר 1954 לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה. לאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא סודי בהשתתפות ראשי מערכת הביטחון. במאי 1986 פרסמו ב"מעריב" את סיפורו והאשימו את הממסד הישראלי בהסתרת סיפורו ובהתנכרות אליו. בעקבות זאת הוזמנה אלמנתו לפגישה עם הנשיא, חיים הרצוג, ובספטמבר 1987, בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון יצחק רבין, נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל דן שומרון וראשי צה"ל, טקס רשמי שבו הועלה בינט לדרגת סא"ל. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי.

ביוזמתו של מדריך הטיול גיל ברנר נחנכה ב־2017 נחנכה בשביל נחל קישון ליד כפר חסידים אנדרטה לזכרו, לפי ויקיפדיה.