מגדל מים

"לכסות 70 שנה זה לא פשוט…", Rafi

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 68–70

אני מעצב טקסטיל בהכשרתי. נולדתי באיסטנבול. עליתי ארצה בגיל 13. בנעוריי התחנכתי בכפר הנוער בן שמן אצל אריה סימון, ומאוחר יותר הפכתי לבוגר "שנקר", בית הספר הגבוה להנדסה ולטקסטיל, במגמת טקסטיל. מהזיכרון הראשון שלי בתור ילד – אני עוסק בחיבורים בין חומרים, וכל חיי, לאורך כל שנות נערותי ובגרותי, אני עוסק באמנות. חלק דומיננטי מהעיסוק הזה הקדשתי מלכתחילה בדחף פנימי אנרגטי מאוד לפעילות אמנותית בקהילות בהן חייתי. המטרה שהובילה אותי הייתה להביא את הקהילה לחשיבה ולעשייה יצירתית לא למען נראות, אלא למען חיברות. לצד זה, גם ההיסטוריה הפרטית שלי שפעה עשייה אמנותית מסוגים רבים ושונים, אבל הטנדנציה המרכזית הייתה חברתית. ארגנתי הרבה מאוד חוגי אמנות של ילדים ובוגרים ושם, ביניהם, נולדה אצלי הדמות האופטימית והמחויכת של יוחאי. יוחאי, כנראה, זה אני. האני שבי שרוצה להיות הכי כיפי עם כולם, שמשדר תמיד אופטימיות, לא תיאורטית אלא מעשית, כאשר כל פניו מביעים חיוך אחד גדול.

בעשייה האמנותית הפרטית שלי נגעתי כמעט בכל חומר אפשרי: בקרטון, בנייר, בבדים, בחלקי צינורות, בכל חומר אפשרי ובכל הטכניקות האפשריות: שמן, גואש, הכול. לא היה לי אף פעם שום מודל מול עיניי, אבל כל מה שיצא מתוכי היה מוגזם, סוריאליסטי. ברגע מסוים הגעתי למסקנה שאני יכול ורוצה לעצב ולבצע פרויקטים גדולים. למשל, מיצב הענק "חד גדיא" (ברוחב של 12 מטרים), שהוצג במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ועשרות מופעי עדלידע ענקיים, וכן גג בית מכוסה באינספור משקפיים. הרגשתי שאני עושה כאילו מין כוריאוגרפיה בחומרים ובצבע. מה שעזר לי ואולי אפילו הוביל אותי לתחושת הכוריאוגרפיה הזאת הייתה העובדה שאני שולט באופן שווה בשתי הידיים. אני מסוגל לעבוד משני הכיוונים בד בבד בכל קשת העיקומים האפשרית של כל אחת מהזרועות, ואני מרשה לעצמי לעשות אינסוף טעויות ציור על גבי אינסוף טעויות ציור – עין פה ועין שם, הפוך, ישר. אני לא מתקן. מה שיוצא, יוצא. מה שאני אוהב מאוד זה את האתגר הטכני שאין לי שום כוונה לומר משהו אידיאי. אני פשוט טוטאלי בעצם העשייה והחיפוש אחרי עוד ועוד דרכים למלא את השטחים הענקיים שמולי בקווי מכחול ובצבעים, בכמה שיותר ציורים, ברקע מלא כמו בעבודות טקסטיל, שתמיד קיים בבסיס הציורים שלי על גבי רוחב הקירות שקוסם לי ובתקווה שכל זה יעלה מה שיותר חיוכים על פנים של מה שיותר אנשים.

התחלתי, כאמור, בעיקר עם דחף חברתי והפכתי די מהר לטוטאלי בדרך האמנותית האישית שלי. עם זאת, לאורך כל השנים ועד עשיו חשובה לי מאוד חוויית השותפות (co laboration), שבציור, בעיקר מאז שהכרתי וחברתי לחבורת ציירי הרחוב אליה אני משתייך. אמנות, לדעתי, צריכה להיות ולהיעשות ללא גבולות של אגו אינדיווידואלי וללא טריטוריה אינדיווידואלית, לכן אין בי שום קנאות לעבודות שלי. מבחינתי, כל מי שמוסיף להן משהו זה לטובה. אני אוהב את שותפנות העשייה הזאת. לא חשוב לי שהציור יישאר כפי שאני ציירתי אותו. ממילא הכול הופך להיות רשות הרבים. זה ממילא לא שלי. זה ממילא זמני ויישאר זמני או שייהרס בכלל. ואם ייהרס, תיווצר עבודה חדשה. איך שלא יהיה, הכול נכנס לבית הקברות של הזיכרון. מה שמרתק אותי בעבודה שלי זאת לא התמורה משום סוג: פרסום, קיום נצחי או תשלום אחר כלשהו, אלא התהליך שאני עובר תוך כדי בכל פעם מחדש. זהו תהליך של בחינת גבולות יצירה חדשים, של חיפוש דרכי הבעה חדשות. אני לא מסוגל לחזור על מה שכבר עשיתי, לא מסוגל להעתיק את עצמי. אני יכול לעבוד לפעמים יומם ולילה בלי הפסקה בתחושה של התנתקות מוחלטת מהעולם כדי לחפש עוד דרך, עוד גוני צבעים. מה שחשוב לי בכל הסצנה הזאת זה שהיא תמשיך לרוץ.

אם נחזור לרגע לפעילות הקהילתית, אי אפשר להתעלם מציורי ארונות החשמל שעשיתי בעצמי ושאליהם גררתי הרבה תושבים, אמנים ושאינם אמנים וששינו לחלוטין את פני העיר. אישית ציירתי כמעט 200 כאלה. הפרויקט המיוחד הזה בתוך כל הכניסה שלי לסצנת ציורי הרחוב, היה תהליך כל כך מוזר ולא צפוי אצלי. בהתחלה, אחרי הניסיונות הראשונים, ממש לא האמנתי שאשאר בה. לא יכולתי לתאר לעצמי שאני כמו שאני, דייקן, פדנטי, אקום נלהב בבוקר ואצא לרחוב  נשאב כולי לצייר בתנאים לא־תנאים ובהשקעת זמן אינסופי. לא תיארתי לעצמי מצב כזה, אבל זה קרה. פתאום נמשכתי לזה בצורה מטורפת מתוך כל עיסוקיי הארגוניים והאמנותיים. אני זוכר שהתחלתי בשחור־לבן ואחר כך עברתי לצבע, למרות שלא היה לי מושג איך משתמשים בספריי. היד הובילה בלי לדעת כלום, בלי לתכנן כלום. מהקיר אליה, ממנה אל הקיר, בלי שום מודעות, עד היום אני לא יודע איך ולמה זה קרה לי. זה פשוט פרץ, יצא. עכשיו אני רק מודע לזה שאני מוכרח לצייר. לפעמים ברגעים כאלה אני מרגיש שאני ממש משקיע את חיי בציור, ולפעמים, קורה שאני מוכרח להוסיף לפחות קו, משהו, למה שחבריי שמציירים הרבה יותר טוב ממני עושים, לזרום יחד איתם, שאני מוכרח להיות נוכח בסיטואציה הזאת.