מעל פסגת

"העוברים ושבים אמורים להרים את מבטם כדי להבחין ביצירתו של לארי אברמסון (יליד 1954) מעל פסגת, הממוקמת בצמוד לתקרה; בדידותו של האדם היושב על פסגת הר ומתמזג עימו, כשאור עז מסמא את סביבתו ואותו כאחד. ההגעה לפסגה היא תמיד הגשמה אישית, הבאה לידי ביטוי גם במיקומה של היצירה על הר הצופים. בהקבלה להר נבו, פסגת הר הצופים שעליה ממוקמת האוניברסיטה היא המקום של היכל הידע. מעל פסגת מהיצירות המוקדמות של אברמסון, מכילה את העתיד לבוא ביצירותיו; יחסי הגומלין המורכבים בין האמניות ובין הקשריה ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים. הצייר היושב מנגד יהפוך כל קו בו לחפץ ממשי בעולם, וכל חפץ הוא אסופה של קווים, כך שבכל דימוי פיגורטיבי יש פוטנציאל להפוך למופשט. תפיסתו של אברמסון שלפיה הצייר הוא מרגל מתבטאת בפער בין מבט למגע: הציור נמצא בטווח המרחק בין העין המתבוננת ליד המציירת. ההתבוננות תלויה בתודעה קודמת, כותב הפילוסוף מוריס מרלו־פונטי בספרו העין והרוח. החוויה החושית והתפיסתית תלויה במטענים הקודמים של המתבונן, שבעזרתם הוא מפענח את האובייקט, בשדה הדמיון ועומק המבט ביצירה. הפעולה מוכפלת ומתהפכת כאשר המתבונן ביצירה הוא היוצר עצמו. […] אברמסון […] מרבה לעסוק בחיבור בין זהות, פוליטיקה ולאומיות. […] חוקר מבני עומק של החברה, באמצעות ציטוט וניכוס של נוף, של סמלים אידאולוגיים ושל קונבנציות ציוריות, ובזאת מבקר את החברה הישראלית", מיכל מור, "אמנות בעברית", עמ' 136–137.

לארי אברמסון נולד בדרום אפריקה (1954–) ועלה ארצה ב־1961. התגורר בירושלים וכיום חי ופועל בתל אביב־יפו. למד‭ ‬שנה‭ ‬אחת‭ ‬לימודי‭ ‬אמנות‭ ‬בלונדון‭,‬ היה‭ ‬דפס‭ ‬ואוצר‭ ‬בסדנת‭ ‬ההדפס‭ ‬בירושלים‭ .‬שימש‭ ‬כראש‭ ‬המחלקה‭ ‬לאמנות‭ ‬בבצלאל‭,‬ והקים‭ ‬את‭ ‬ההתכנית‭ ‬לתואר‭ ‬שני‭ ‬באמנות‭ ‬בבצלאל. שימש‭ ‬מרצה‭ ‬לאמנות‭ ‬וראש‭ ‬ביה‭"‬ס‭ ‬לאמנות‭ ‬רב־תחומית‭ ‬שנקר.‬ הציג‭ ‬בתערוכות‭ ‬יחיד‭ ‬וקבוצתיות‭ ‬רבות‭ ‬בארץ‭ ‬ובעולם‭,‬ ביניהן‭ ‬בביאנלה‭ ‬בוונציה‭ (‬1986‭) ‬במוזאון‭ ‬ישראל, מוזאון‭ ‬תל‭ ‬אביב‭,‬ מוזאון‭ ‬חיפה‭,‬ המשכן‭ ‬לאמנות‭ ‬עין‭ ‬חרוד‭.‬ זכה‭ ‬בפרסים‭ ‬רבים, ובהם: פרס‭ ‬שר‭ ‬החינוך והתרבות (1988)‭.‬

הר נבו של האמן

הציונות המגשימה שאבה השראה מדמותו של יהושע, שעל פי המסופר בתנ"ך הוביל את בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת, וכבש אותה בעבורם מידי העמים שישבו בה. אני, לעומת זאת, מצאתי השראה דווקא בדמותו של משה, שנמנע ממנו להיכנס אל הארץ ובטרם ימות זכה לראותה בלבד, מעל פסגת הר נבו שבעבר הירדן. תחת הכותרת 'נבו' התחלתי, באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, לצייר סדרת ציורים אשר התבססו על דמותו של משה המשקיף אל הארץ שאליה לא יבוא, דמות שהתלכדה בדמיוני עם דמותו של האמן, שמבטו משקיף אל חלל הציור אך גופו מנוע מלהיכנס אליו. האמן, כמו משה, נידון למרחק הטרגי שבין משאת הנפש הקוראת לו מרחוק ובין המחסום הדו־ממדי של משטח הציור הממשי, בין השאיפה לתפוס עולם ומלואו ובין ההכרח שעליו תמיד להסתפק בפחות.

ב־1985, כאשר הייתי בעיצומה של סדרת ציורי נבו, הוזמנתי להתקין ציור קיר קבוע בקמפוס הר הצופים. בחרתי בקיר רחב ממדים הנמתח מעל למעבר הציבורי שבין פורום הכניסה לפקולטה למדעי הרוח, אך כדי לפרק את המונומנטליות של הארכיטקטורה החלטתי לצייר עליו לא דמות אחת הניצבת על קצה מצוק ומשקיפה אל עבר החלל הריק, כפי שעשיתי בכמה מציורי הסדרה, אלא שתי דמויות, המפנות גב זו לזו ואינן מודעות כלל זו לנוכחותה של זו. הכפילות האירונית של הדימוי הדהדה כפילות שמצאתי באתר עצמו: הקמפוס ההיסטורי של האוניברסיטה העברית נבנה על ההר שממנו השקיפו לראשונה עולים לרגל אל עבר ירושלים ובית המקדש השוכן בליבה, ומכאן שמו – הר הצופים – אך בו בזמן משקיף ההר אל עבר מדבר הצייה שממנו באו. כך, אומר הציור לצופיו, גם כאשר אתם עומדים לכאורה על סף הגשמת מאווייכם, זכרו את האפשרות של מבט אחר, הופכי, ממש שם, מאחורי גבכם", לארי אברמסון, "אמנות בעברית", עמ 136.