מפלצות

האמן יוני דנציגר חותם על ציוריו בכינוי LOL, שפירושו Lord Of Lords. הכוונה לשליט על הלורדים (הטושים)…

"אני עומד על הסולם והרגליים רועדות לי מרוב פחד", LOL

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 38–39

אני אמן רב־תחומי שעובד בטכבניקות שונות ומשונות. בין השאר, בציפורן ודיו וחריטה על נייר. זו טכניקה שהתפתחה אצלי בתקופת מחלה קשה שעברתי, ששיתקה את ידי השמאלית ואת שתי רגליי. ציירתי מגיל צעיר, ושיתוק היצירה היה נורא עבורי. הייתי מתוסכל כל כך, שלא הצלחתי לצייר אפילו סילואטה פשוטה של בית, ומרוב כעס חרטתי על דף כרומו מקרי שהיה לידי. החזקתי את ידי השמאלית ביד ימין והתחלתי לצייר קווים, ואז לחרוט את המרווחים ביניהם. ככה חזרתי לעבודה אמנותית, וכך החייתי מחדש אחרי תקופת מחלה ארוכה, את היד ואת שתי רגליי. אפשר לומר בביטחון האמנות הצילה אותי. הבנתי אז מי אני ונתתי דרור לצורך האמנותי שלי להחזיר אותי לחיים.

יום אחד לפני תשע שנים שוטטתי בשכונת פלורנטין ונתקלתי בברווז גבס מודבק על קיר. משום מה הוא הקסים אותי. החלטתי שאני חייב למצוא את האדם שיצר והדביק אותו. הייתי בטוח שמדובר בגבר, אבל אחרי חיפושים רבים מצאתי את יוליה, ומאז, בזכותה, נפתח לי העולם של אמנות הרחוב, ואחרי תקופה קצרה שבה פחדתי להפסיק את החריטה, בפרץ של החלטה ספונטנית לקחתי אקריליק ולורדים ובמשך שלושה ימים, יום ולילה, עבדתי על קיר גדול בתחנה המרכזית החדשה ונפעמתי. לא הפסקתי. לא יכולתי לישון, וסביבי בתחנה שננעלה בלילות, התקבצו כל מיני טיפוסים מוזרים: אריתראים, ג'נקים, רוסים שיכורים. ואני עומד על הסולם ומצייר והרגליים רועדות לי מרוב פחד. אף פעם בחיי לא הייתי בסיטואציה כזאת. התחלתי לדבר איתם ובד־בבד הוצאתי פנקס ועטים מהתיק שלי והעברתי להם שיעור בציור. הם לא ידעו לצייר, אף אחד מהם, וזה שהם חברו אליי פתאום בעבודה, הפך למכת אדרנלין אדירה עבורי. אף פעם בחיי לא חוויתי חוויה כזאת. באותם רגעים הבנתי שזהו, שאת החוויה הזאת לא אוכל להפסיק – לצייר על קיר, להוציא את כל הפנים שלי החוצה ליד כל השותפים המוזרים שמסביבי. זאת הייתה חוויה על־חושית, שרציתי להיות בה עוד ועוד, לא להפסיק אותה, את הסחף הפנימי הזה של אני והציור בלילה. גם העבודה המהירה והלא־חוקית יצרה העצמת אדרנלין אדירה, תחושת שיכרון, הפריקה הזאת החוצה של כל מה שהצטבר בתוכי. זה כמו טרנס של סמים. הרי בסך הכול אנחנו נחנקים כל הזמן. כמה שנים לאחר מכן התחלתי עם ציורי הנינג'ות, עיניים גדולות ופה חסום במסכה. הן אינן יכולות לצעוק. לאחר מכן הגיעו הפרצופים הצועקים עם הפה הגדול שלא מצליחים למרות המאמץ העצום שלהם להוציא מתוכם יותר מצעקות קטנות. הרי אנחנו הרוסים כולנו. הרסנו את הטבע. הרסנו את עצמנו, אנחנו מרגישים מנוצלים, נבגדים, בוכיים, ולא מסוגלים לצעוק את הצעקה הגדולה, ויודעים שגם אם היא תפרוץ בסופו של דבר, אף אחד לא יקשיב. וגם אם מישהו יקשיב, שום דבר לא ישתנה. מה שאני יכול לעשות זה רק לעמוד מול הקיר ולצעוק את הצבעים שלי ולחתום עליהם והצעקה נספגת בקיר ונאלמת. אפילו לא חוזרת, לא מהדהדת. אני מרגיש את זה בוורידים, בעצמות, בכאב עצום שהולך ומחמיר, הולך ומחמיר. חוץ מהנינג'ות, היו לי לפניהן וגם אחריהן ציורי פנים חסומים לגמרי, ללא פה בכלל. מין שדונים עם עיניים גדולות שהפכו ליצורים עם פה חסום, שרק בסופו של דבר, אחרי עוד ועוד ניסיונות, נפער לצעקה מאומצת, אילמת שלא יוצאת. הכול אילם ואלים – אני, כולנו, הטבע. ומה שאני מנסה לעשות בציורים שלי על הקירות זה לצרוח מול הזכוכית הבלתי נפרצת: תשמעו אותנו. מישהו, תשמעו אותי. אני חשוף לגמרי במצב הזה, גם פיזית בגלל החוק וגם נפשית, והדימויים שלי הופכים מרגע לרגע לחזקים יותר ויותר. הם תופסים אותי בבטן כמו אגרוף, כמו סכין, והאמת? הציורים היחידים שלי, שמצער אותי שהם נמחקים, הם ציורי הצעקה האלה.

אני חושב ומרגיש שכל אמני הרחוב שהתחברתי אליהם דומים לי במיתרים הפנימיים שעליהם הם פורטים. גם הם מנסים לצעוק כמוני. אני, על כל פנים, חייב את הפורקן ברחוב. אני חייב לעשות את זה ברחוב. זה חלק ממני. זה אני.