Sasha – ציורים ברעננה

האמנית אלכסנדרה שוואב החותמת על יצירותיה sasha, מציירת ציורי קיר עם ילדים ובני נוער ברחבי הארץ. היא נולדה ברוסיה ועלתה ארצה ב־1990. למדה תואר שני באמנות וחינוך במדרשה לאמנות וכיום מתגוררת בעמק חפר.

"זה דומה לריקוד סוער מאוד", Sasha

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 86–88

אני מציירת מגיל צעיר מאוד, מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל לגרפיטי הגעתי מאוחר אחרי שעבדתי תקופה קצרה כעוזרת של אמן גרפיטי ונסחפתי פנימה. את ציור הגרפיטי הראשון שלי ציירתי בפלורנטין. אחר כך הוזמנתי לתחנה המרכזית ושם הכרתי את חבורת ציירי הרחוב. ההיכרות הזאת הייתה מדהימה עבורי. ההרגשה הייתה שאני ממש מכירה אותם מגלגול קודם. לא קרה לי דבר כזה בחיי. כאילו כולם יחד איתי, הניחו את הלבבות שלהם על הקיר לצידי. מאז אנחנו עושים המון דברים ביחד בתחושת תמיכה אמיתית. כל אחד עם הלב והאמירה שלו, ואיכשהו יש הרגשה שהכול משתלב. אני, אישית, אף פעם לא ראיתי את עצמי מתפתחת כאמנית דרך גלריות או מוזאונים. קשה לי מאוד עם ממסדים ומסגרות בכלל, ובציורי רחוב יש לי את כל החופש בעולם. אף אחד לא אומר לי מה כן ומה לא. אני יכולה לבטא באופן אותנטי את מה שפועל בתוכי. ובתוכי, משהו מתקתק תמיד נגד המערכת. אני מרגישה את המרד מבפנים כל הזמן. מרד כולל כזה נגד המחשבה שיש דרכים קבועות ואחידות שבהן יש ללכת בחיים האלה. לא רק באמנות אלא בכלל. בציור הרחוב שלי אני גם גורמת לעוד אנשים שמתבוננים בציורים לגעת כל אחד בעצמו, בפנימי האמיתי האותנטי שבו, להרים ראש מהדגם המוכתב של החיים, לפזר טוב סביבי, לרומם את הנפש בצבע ובקומפוזיציה. הגרפיטי משוחרר מכל הכבלים, מכל חוקי האמנות והמציאות. הוא דומה לריקוד סוער. התנועה החופשית הגדולה שבו והגודל של הקיר שלו – מבנה בטון ענקי באמצע שום מקום – מושך אותי. המרחב, כתמי הצבע. זה כובש. זה גם מאוד מפחיד אותי לפעמים כשאני מטפסת לגבהים, כשכל שריר בגוף תפוס אצלי, כשאני חוששת שלא אצליח למלא את הגודל הזה לעולם. וכן, קיימת לפעמים גם ההתמודדות עם המחשבה על ההרס הצפוי מראש, אם כי לי באמת לא חשוב אורך החיים של הציור. החוויה שלי שייכת לרגע היצירה בלבד. כשאני רק מסיימת, בעוד רגע אני כבר בציור הבא. כאילו עשיתי, חוויתי, נגעתי, והיו אנים שעברו וראו ונגעו. אולי אפילו ספגו משהו וזהו. ההשפעה הרגעית הזאת היא הדבר היחיד האפשרי להרגשתי. תנות החלוף היא התנועה המיתית היחידה בחיינו, ואמנות הגרפיטי מבטאת את זה בצורה המדויקת והקיצונית ביותר. מה שנפלא מבחינתי זה שבזמן הציור עצמו אני בהיי עצום. יש בי אז המון צורך לעוד ועוד ועוד, לתנועה נמשכת, לעשייה בלתי פוסקת. אין לי מושג מה יהיה עם זה הלאה. יכול להיות שזה לא יימשך אצלי כל החיים, אבל יש לי את העכשיו. כעת זה בתוכי וזה נפלא. יש לי מה להגיד ואני אומרת את זה על הקיר. יש לי גם חוויות מיוחדות תוך כדי. כמעט חוויות מיסטיות. לדוגמה, יום אחד, בתקופה שממש הייתי עבד לעבודה, חלמתי על קרש שמצוירים עליו כלי עבודה, ואחרי שהתעוררתי מצאתי ממש קרש כזה והפכתי את הדגמים של כלי העבודה שסומנו עליו לציפורים. כאילו אמרתי להם – תשתחררו מהעבדות שבה אתם תקועים ותעופו. תצמיחו כנפיים. תהפכו מכלים משועבדים לבעלי כנף. הרגשתי אז כאילו אני עצמי הצמחתי כנפיים. זה היה מלהיב מאוד.

חוויה מיוחדת אחרת שקשורה אצלי באמנות הרחוב, היא ההתעמקות שלי בציור אותיות. אני רואה אותיות בכול: בעננים, בכל מקום בטבע, והאותיות האלה נראות לי כלב הבריאה. הרבה התעמקתי בהן בהקשר של ספר "בראשית". אני רואה בהן המון כוח. אני חושבת שבהן ובמילים שנוצרות על ידן נמצא יסוד העולם. לכן אני עוסקת הרבה בגרפיטי ממש. לא במובן של רישום או ציור שמי אלא כמו באוסף של אנרגיה שהייתי רוצה להעביר באמצעותו את המשקל שיש למילים ולמחשבות שלנו ביכולת הבחירה שלנו ובאחריות שבבחירה שלנו.

בסך הכל, הדחף שלי לצייר על הקירות אותיות או דימויים נובע מהשאיפה שלי לחופש, לשחרור בלי מגבלה. לפעמים, כמובן, אני עושה גם פשרות של התאמה למציאות החיצונית, אבל גם הפשרה הזאת היא בזכות היכולת שלקחתי לעצמי לבנות ולבטא את העולם שלי בתוך המסגרות ההכרחיות. האמנות שלי ברחוב מעניקה לי בעצם את האפשרות להסתדר בעולם הזה כפי שהוא כשאני קיימת בו כפי שאני וכשהרצון הבלתי פוסק שמפעיל אותו הוא להביע. הכלי הכיפי ביותר שמבטא יותר מכול את האיזון הזה שבין שאיפה לחופש  מוחלט לבין קבלת החיים כפי שהם, הוא הספריי הענני, המפוזר, המחפש גם הוא עיצוב כלשהו בעזרת מכחולים או לורדים.

בסך הכול אנחנו חיים בעולם דורסני, כשרובנו מגבילים את הרצון החופשי שלנו לאור החיים שבחרנו לעצמנו בדברים גדולים כקטנים בכל מיני ערוצים. אני מאמינה שלכן, על פי חוקי הפיזיקה, נוצרת תנועה נגדית למגבלות החונקות, ואחת מהן היא אמנות הרחוב.