עוצמה

על תערוכת העשור, ויקיפדיה.

"בפברואר 1957 החליטה ממשלת ישראל על קיומו של מפגן לאומי גדול לציון עשר שנים להקמת מדינת ישראל. במסגרת ההכנות ל'תערוכת העשור', שנפתחה ב־5 ביוני 1958 בשטח 'בנייני האומה' בירושלים, הוזמנו כמה יצירות אמנות מונומנטליות מחברי 'אופקים חדשים'. הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שעבודותיהם המופשטות של חברי הקבוצה הוצגו בפני הציבור בחלל שאיננו מוזֵאלי. בין העבודות בלטו פסל ברזל גדול של יחיאל שמי, 'פסל העשור' של יצחק דנציגר, ציור קיר של יעקב וכסלר ועוד. יצירה בולטת נוספת הייתה ציורו של זריצקי 'עוצמה', שהוזמן על ידי אברהם יסקי, מעצב מדור 'הישגי הכלכלה'. ציור שמן זה התבסס על מוטיבים רבים העוברים כחוט השני לאורך ציוריו מאז תקופת "יחיעם'.

ערב פתיחת התערוכה ערך דוד בן־גוריון סיור, שבו סקר את הביתנים והמוצגים בתערוכה ובהם גם ציורו של זריצקי. בעקבות הערתו של בן־גוריון – על פי אחת הגרסאות: 'נו, האמנות המודרנית, אפשר עם אמנות מודרנית ואפשר בלי' – הועבר הציור ממקומו המרכזי באגף הכלכלה אל חלק אחר בתערוכה. בעקבות החלטה זו קמו תגובות מחאה מצד חלק מן העיתונאים מבקרי התערוכה ובחלקים מהציבור בכלל כנגד ההתערבות השלטונית באמנות. הייתה זו אחת השערוריות הקשות שפקדו את היחסים שבין האמן לבין הממסד בתולדות האמנות הפלסטית בישראל. יונה פישר כתב ב'למרחב' כי 'העלבון שנגרם לצייר הוותיק זריצקי מדגים כיצד מבינים אצלנו את המילה "תרבות"', אך ציין גם כי ייתכן שהבחירה בצייר מופשט כמו זריצקי עבור מפגן המוני זה הייתה טעות. לאחר סגירת התערוכה, בעקבות העלבון, השמיד זריצקי את היצירה.

עבודה מונומנטלית נוספת, משותפת לזריצקי וליצחק דנציגר, הוזמנה על ידי האדריכל זאב רכטר עבור חזית הבניין. השניים תכננו תבליט פיברגלס ארוך ובו מוטיבים גאומטריים הלקוחים אף הם מ"יחיעם". לבסוף עבודה זו לא בוצעה, ובמקום שיועד לה בחזית הבניין נקבע פס בטון ארוך", מתוך ויקיפדיה.