פנים; עיניים ותקווה

שמעון וונדה הוא אמן רחוב אוטודידקט. הוא יוצר בסגנון ראליסטי ומצייר לרוב דמויות בעלות מבעים שונים. ציוריו תמיד מלאים בצבעוניות עזה ומגוונת. בציור זה בחר להתייחס לתקופה בה חיינו בשנים האחרונות לצד מגפת הקורונה, כאשר רוב פרצופנו מוסתר על ידי מסכה ורק העיניים גלויות. במרכז הציור ניתן לראות עיניים גדולות, מביטות למרחק בתקווה. וונדה חיזק תקווה זו בכתיבת המילה "תקווה" באמהרית, שפה בעלת טיפוגרפיה תנועתית, האהובה עליו.