עצים בנוף

"בשנת 1988 נפטר גבריאל, בנה היחיד של גיטה [שרובר]. לזכר בנה החליטה בשנת 1993 להקים בית חלומות אוטופי, תרומה למדינת ישראל. הבית, כמקום שנושק לכינרת, נועד לשמש מקום לחתימה על הסכמי השלום העתידיים של מדינת ישראאל עם מדינות ערב ולשמש כל ימות השנה מרכז תרבות ואמנות ליישובי האזור. ליישום התוכנית בחרה גיטה את האדריכל אולריק פלסנר ואת מעצבת הפנים דורה גד. כחלק מתהליך בניית רוח המקום החליטו דורה וגיטה על הקמת גינה מתכנסת – מקום של נועם, התרגעות, מוקפת קיר קרמי שיעביר בחומר ובצורה את רוח המקום – הכינרת, ההרים והיישובים.

דורה בחרה בי לתכנן ולבנות את הקיר. השתיים הגיעו לבית המלאכה במסוק. […] התחלי בתהליך עבודה שונה לחלוטין מזה של בניית כדים. כאן היה עליי להתנתק מהעצמאות המוחלטת ולהתחבר לחזונה של המזמינה ולתכנון האדריכלי. נסעתי לבית גבריאל. הבניין היה בתהליך בנייה, הכינרת ושיחי הגומא כמו נכנסו לכל פינה בקיר, בעיני רוחי ראיתי את הקיר – עשוי מקווים ישרים, מעוגלים, אלכסוניים וביניהם הכינרת, שיחי הגומא ההרים והיישובים. הכנתי רישומי מתווה קטנים, ללא כניסה לפרטים. הטיולים האין־סופיים בנגב עזרו לי לבנות הפשטה צורנית של הנוף ולחלקה למלבנים של חלקי הצורות המופשטות אשר ירכיבו את הרצף השלם.

הכנתי תוכנית עבודה ונערכתי בסטודיו לביצועה. היה עליי לפתור בעיות טכניות בהכנת הכמות העצומה של החומר מאדמת תמנע ומכתש רמון – תכנון מלבנים בגודל שיכול להיכנס לתנור, חישוב התכווצות החומר בנקודות החיבורים ומציאת פתרון להעברת תלת־ממדיות משתנה לאורך הקיר לצופה ההולך לאורכה. בניתי שולחן גדול, ועליו התחלתי את העבודה. חלקה הראשון היה בסטודיו, אגב התכנסות והתנתקות מוחלטת מהסביבה. נאמנה לתהליך עבודתי בכדים – בניית הצורה מתוך עצמה – תכננתי את הקיר בתור מרחב צורני שנבנה מתוך עצמו. חרטתי את הצורות בתוך החומר. הכול נעשה מקשה אחת. רגעי ההתרגשות הגדולים ביותר היו רגעי הוצאת החלקים מהתנור. למעט הצבע הכחול, כל הגוונים נוצרו מהחומר עצמו; ולמרות השוני, הם יצרו רצף גוונים מרתק מחומרי הנגב. נזקקתי לכוחות פיזיים ונפשיים גדולים. העבודה נמשכה כמה חודשים. בסיומה החל השלב השני – העברת החלקים לאתר בית גבריאל וחיבורו לקיר. דורה וגיטה ליוו אישית את התהליך.

עם סיום חיבור כל החלקים למקום היה נדמה לי כי יד נעלמה כיוונה את רצף הגוונים לשלמות אחידה. הרגשתי רוגע, שלווה וסיפוק. השארתי על שפת הכינרת – במבנה הזה, הייחודי כל כך – חותם בעל משמעות ואמירה אמנותית", יהודית מאיר, מחומר הנגב, עמ' 41–44.

יהודית מאיר (1927–2024) נולדה למשפחה ציונית בבודפשט ועלתה לארץ ב־1941. בשנותיה הראשונות בישראל התגוררה בחיפה וגם במשואות יצחק. ב־1958 התיישבה בבאר שבע ופתחה שם סדנה לקרמיקה בשיתוף עם האמנית יוכבד מרקס. היא יצרה גם כלים שימושיים וגם בנתה קירות אמנותיים. יצירותיה שואבות השראה מן הטבע המקומי ועשויות לא פעם מהחומר שיש באזור מגוריה.