שבטי ישראל

יצחק יעקובוביץ (1895–1962) נולד בעיר לודז' שבפולין בן הבכור (לימים נולדו לו עוד 7 אחים ואחיות). עד גיל 16 למד יצחק בישיבה, אך לא הסתפק בזה, ובערב למד לימודי חול. ליבו נטה למכניקה, והוא התקרב לנושא כשסייע לאביו בבית החרושת  המשפחתי לטקסטיל. בהיותו בן 18 התחתן, והוא עבר לגור בחווה חקלאית והחל לעסוק בטחנת קמח, ייעור ומסחר. אך הוא חלם לעלות לארץ וחיכה להזדמנות מתאימה. ב־1930 הגיע ארצה. תחילה עבד כמסגר בבניין, אף שמעולם לא למד את המקצוע. עוד התנדב למכבי אש בתל אביב ובתחילת מאורעות תרצ"ו נענה לקריאת מפקדת ההגנה לצאת לעזרה בשמירה ליישובים. בתחילה היה בגוש תל מונד ואח"כ בגבעת חיים. הוא נקשר לקיבוץ והקים בו את ביתו. בגבעת חיים עבד ביום בקיטור, ובערב עסק בתחביבו – עבודת הפסיפס. הילדים שגרו בשכונתו אהבו לשבת לידו במרפסת ולהתבונן בו שובר את האבנים לגודל אחיד וממיין אותן לפי הגוון. בתחילה הכין את סמלי 12 השבטים, חיבר אותם ללוח אחד והיצירה נתלתה במועדון לחבר. לימים היא הועברה לבניין הנהלת החשבונות ליד הפסיפס השני שהכין – שבעת המינים, לפי חנוש מורג מגבעת חיים איחוד.

מזיכרונות חבריו בקיבוץ;

" […] בפנימיותו חי יצחק את הווי העיירה היהודית והוא ידע לשמור על דמותה של "יהדות המזרח" שאף לליבנו היא כה קרובה. דמות זו הכתה שורשים והצמיחה מתוכו, ואז ניגש יצחק לחומר וידו אחזה באבן, עץ, נחושת ולבסוף אפילו בעצמות. אין זה מקרה, שיצחק כבן אדם צנוע ואמיתי חיפש ומצא ליצירתו דווקא את אמצעי החומר הפשוטים אשר בטבע. יום יום ישב מכונס בתוכו ליד סדן יצירתו במכבסה ועמל בשקדנות עם כלי אומונתו. היה זה מראה בלתי נשכח, אשר העלה בזיכרוני את דמותו של "הנס זַכס" המכונה "הסנדלר והפייטן". כל יצירתו של יצחק נושאת אופי צנוע ואמיתי, אשר בא מן הלב ומדברת אל לב האדם הפשוט והישר בהליכותיו. ברצוני להודות ליצחק בשם רבים, גם אם לא ישמע עוד דברי תודה אלה, שכך הראה לנו דרך לתודעה יהודית ובלי הכרזות כלשהן. חי בינינו אמן, אשר הבין וידע לשמור על ציפור נפשו, ללא השפעה ניכרת של תמורות הזמן החולף. יצחק כאמן – יהודי, וכבן אדם – אמן", שושנה ולטש

"לא הכרתי את יצחק עד אשר בא למשק לעזרה מטעם 'כופר הישוב'. נגד עיניי עוד עומדת דמותו בחליפת הגפירים עם הכובע המשונה, עולה ויורד במדרגות המגדל שבו שוכנת תחנת הגפירים אז. לא טיפוס של חייל היה, אבל של מתנדב. איש אשר ידע את אשר עליו לעשות 'בימים טרופים אלה'. הכרתי אותו על יד שולחן בחדר האוכל בעת שהוא סיפר, ודווקא ביידיש, בדיחה יהודית מפולפלת, סיפרתי גם אני, וככה התיידדנו. יצחק היה אוצר של פולקלור, של מימרות. הוא אהב את היהודים כפי שהם. סיפורים ארוכים שמעתי ממנו על היהודים הפשוטים בלודז', עיר מולדתו. באיזה חמימות הוא סיפר ואיך ידע לצייר אותם, כאילו הם עומדים לפניו. אהבתי להאזין לסיפוריו ובייחוד בשפת היידיש.

יצחק עבר אלינו לאחר זמן מה במסגרייה. בעל מלאכה היה. אחראי למכונות, יוזם ומפעיל. היה זה בזמן מלחמת העולם השניה, כגזבר המשק הזמנתי אותו לעיתים להילוות אליי לתל אביב, כדי לקנות ציוד בעבור המסגרייה. תמיד עשה זאת באי־רצון. פעם שאלתיו לפשר הדבר: הרי אתה יצחק באת אלינו רק לפני זמן קצר מהעיר, למה אתה מתקשה לנסוע העירה אפילו בקשר לתפקידך?. "אני נולדתי בעצם קיבוצניק, ענה, אבל הגורל התאכזר אליי. אני אוהב את הכפר וחבל שלא הצטרפתי לקיבוץ בזמן היותי איש צעיר. כעת זרה לי העיר, ממנה באתי". 

לא הייתי מופתע כאשר ראיתי בפעם הראשונה את עבודות המוזאיקה של יצחק. תמיד היה בו ניצוץ אומנותי, גם כשעסק במלאכה הפשוטה, תמיד היה אמן. עבודות העץ שלו ספוגות יידישקייטיות. הטיפוסים היהודים שהוא יצר אותם כאילו מחדש, ליוו אותו כל ימי חייו. התעניין מאוד בהקמת 'בית וינה'. לא פעם צריך הייתי להסביר לו ולספר על הבעיות והקשיים הכרוכים בהקמת הבית הזה. תמיד שאל אותי לתאריך בו ייגמר הבית. כאשר עבר התאריך שנקבתי, היה בא אליי בתלונות. ודרש הסברים לעיכוב. לפני מספר חודשים, כאשר הגיעה הידיעה על החלטת קהילת וינה, הבטחתי לו שבפסח הקרוב יושלם הבית ונחוג בו בצורה נאה יותר את 'הסדר', 'נשתה אז לחיים' מחוץ לארבע הכוסיות, אמר. הגורל התאכזר אליו ולא נשב איתו יחד בסדר הבא", יצחק פניגר

"זוכר אני את יצחק בהגיעו אלינו בזמן המאורעות. הוא בא בראש קבוצת חברים עליזים, שונים במקצת מאיתנו. היו אלה חברים חלוצים ברוחם, אשר התנדבו בעיר למכבי אש. פעולה זו היתה קשורה באימונים בשעות הפנאי ותורנות ללא תמורה. כמסגרות ארגוניות דומות אחרות אז, הייתה גם זו של מכבי אש קשורה בהגנה ופעולותיה היוו חלק מפעולת ההגנה. את יציאתם לשמירה ביישובים ראו כהמשך טבעי להתנדבותם בעיר. ביניהם היו גם שהשאירו אישה וילדים בבית ובאו למלא את חובתם הלאומית, חובה שהרגישו בליבם פנימה. כעבור זמן מה התפזרה החבורה ויצחק נשאר איתנו.

בהרבה מלאכות עסק יצחק בחייו. ברובן התמחה בכוחות עצמו […]. בכושר התמצאותו ובדמיונו הרב הצליח למצוא פתרון לרוב הבעיות בפניהן הועמד וברצוני לספר על גישתו ויכולתו זו. היה זה בתחילת מלחמת העולם, כאשר האנגלים, בהיותם זקוקים למוצרים שונים וגם מתוך דאגה לכלכלת היישוב, הזמינו יתדות לאוהלים. המחלקה לקבלת עבודות וביצוען בקיבוץ המאוחד קיבלה הזמנה זו והציעה גם לנו לקחת חלק בה. כיוון שלא היינו רגילים לעבודות מסוג זה היססתי מאוד, אבל יצחק מצא מיד פתרון: תוך זמן קצר התקין מספר מחרטות בנצלו חלקים ישנים של מכוניות וכדומה. ובמהרה הפכה כל המסגרייה לבית מלאכה לחרטות עץ. הוא גם לימד מספר רב של חברים את מלאכת החרטות, בתוכם כאלה שלא עסקו במשהו דומה לזה […] תוך עבודתם יומם ולילה בוצעה ההזמנה. כדי לשוות ליתדות מראה של עבודת יד כדרוש לפי החוזה, השחיתו את צורתם החיצונית במכשירים שונים. הייתה זו דוגמה טיפוסית לגישתו הפרגמטית לכל הבעיות. ידו הייתה בכל מפעל שקם בגבעת חיים […]. לאחר העבודה עסק בתחביבים שונים וכאן ראוהו כל החברים בהפעילו את דמיונו הרב ובהשתמשו בחומרים שונים ומשונים. אבל יצחק לא הסתפק רק בעיסוק עבודת כפיים. הספרות החביבה עליו היתה בשטח ההיסטוריה והוא הרבה להתעסק בממצאים הרבים בנושא זה, אף רכש לעצמו ידיעות רבות. תמיד היה מוכן להחליף דברים בנושא זה ובהתלהבותו הרבה גם ידע לעניין אחרים לעסוק בכך. כמובן, היו לו כלכל אדם התלבטויות רבות ולעיתים התייעץ וניסה למצוא מוצא בעזרת חבר. אך בדרך כלל לא אהב להטריד אחרים בבעיותיו האישיות […]", אליעזר רט (רדיוס).