דודה אמנה

נסרין אבו בכר שנולדה בכפר זלפה (1977–) למדה בשנים 2002–2006 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ואחר כך למדה אוצרות בגלריה לאמנות באום אל־פחם. היא מתגוררת בלייפציג ועובדת גם כמורה לאמנות וכמדריכה בבית ספר של ארגון הפליטים אונר"א.

במרפסת פינתית, בקומה השנייה של בניין הניצב בפיצול רחובות הוואדי וחדאד, מצוירת דמות אישה בתוך מסגרת של דלת אטומה. האישה שנבחרה לעמוד במרכז היצירה והשכונה היא המודל של האמנית נסרין אבו בכר לנשיות חזקה: דודתה אמנה. ההשראה לציור היא תצלום משנות ה־60 של המאה ה־20 שנמצא בארכיון המשפחה, שבו נראית הדודה עומדת בהפגנה קומוניסטית. הדימוי האינטימי משרת את אבו בכר בבואה להעלות במרחב הציבורי שאלות בנושא מעורבותן של נשים בחיים הקולקטיביים. האמנית מספרת שחיפשה דלת ולא קיר חלק ליצירתה, על מנת להתייחס לסמליות העמוקה של בית בהקשר של חוויית העקירה הפלסטינית. לבסוף מצאה מרפסת, וציירה בה את הדודה אמנה עומדת על קו הגבול הסמלי בין הפרטי לציבורי: מאחוריה הבית ולפניה הרחוב הסואן. בשילוב עם הווילון, המרפסת משולה לתא צפייה או לבמה בתיאטרון, שממנה משקיפה האישה על המציאות, נוכחת ולא־נוכחת.

ציור הדמות מתמקד בצורת הגוף והלבוש, המרמזים על גילה ותרבותה. בולטים בהיעדרם תווי הפנים. מחיקת המבט היא מוטיב חוזר ברבות מעבודותיה של אבו בכר, המתייחס להדרה ולהשתקה של הקול הנשי מהשיח הפוליטי–חברתי. הווילון שממסגר את דמותה של הדודה אמנה נלקח גם הוא מהמרחב הביתי של האמנית, והצבעים הושאלו מאביה הסייד. השימוש בחומרים זמינים מן המוכן (רדי-מייד) הוא עדות לטשטוש הגבולות בין היום יום לעבודת האמנות.

נסרין אבו -בכר משלבת בעבודותיה חומרים תעשייתים ואובייקטים יום יומיים. הפסלים, הציורים והמיצבים שלה נוגעים בשאלות על פמיניזים, זהות פלסטינית ומסורת, מתוך מוזיאון ללא קירות – מסלול אמנות בואדי ניסנאס.