אלי רבזין – ציורים בתל אביב־יפו

האמן אלי רבזין ידוע בכינוי Revzzz.

"זה תקף אותי פתאום", Revzzz

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 92–94

בפעם הראשונה הגעתי לגרפיטי כשהייתי בן 15 בערך. היה מגניב אז מבחינתי להחזיק ולנער את פחיות הספריי. צבעתי קירות מתפוררים במקביל לברייק דאנס ולרולר בלייד. אחר כך עברתי מכל זה לעיצוב, גם ספונטני לפני הלימודים, וגם מאוחר יותר ב"בצלאל". אהבתי מאוד לעבוד עם כפתורים. לעיצוב התעשייתי והגרפי הוספתי בהנאה גדולה גם את הצילום. למדתי, לימדתי, ניהלתי מגמה, התחתנתי, הפכתי לאבא, התגרשתי. עברתי להייטק, החיים זרמו.

הגרפיטי חזר לחיי באופן עוצמתי ומפתיע כשנתקלתי בסרטו של בנקסי Exit Through the Gift Shop. סרט שמציג את גדולי אמנות הגרפיטי בכל העולם. זה תקף אותי פתאום באמצע הצפייה בסרט. געגועים נוראיים לזה. קמתי והחלטתי באותו רגע שזהו. עזבתי הכול הכול וחזרתי לגרפיטי בהרגשה של התמרמרות עזה על זה שאין מספיק מזה בישראל בכלל, ובוודאי שלא בעיר מגוריי, באר שבע. התחלתי להדביק ברחובות פיסות פלסטיק קשיח שעליהן ציירתי פרצופים עם איקסים בעיניים. הפרצופים האלה שהפכו לסמל היצירתי שלי שהאיקסים בעיניהם מסמנים מוות, קיבלו בעיצוב שיצרתי עגלוליות חייכנית, ויצרו תמיהה סקרנית וחייכנית אצל הצופים בהם בשל הניגוד המהותי בין מרכיביהם, ואני ממשיך להתגלגל איתם עד היום ולפתח בהם המון סגנונות. הדבקתי את האיקסים האלה בהמון מקומות בעולם ונהניתי, ואני נהנה לראות את התגובות השמחות של אנשים כלפיהם. אני, בכלל, לא רוצה לשנות את העולם בעזרת העבודות שלי. אין לי מבחינה אמנותית שום יומרות של מסר פוליטי, חברתי, אישי, כזה או אחר. אני רק רוצה ליהנות ולהנות. כיף לי לראות את התגובות הטובות של העוברים ושבים. כיף לי לראות שחלק מהאנשים גונבים מהקירות עבודות שלי. אני מרגיש מלוטף־אגו כזה. אני בהחלט לא נחבא אל הכלים.

באופן כללי מעניין אותי מאוד לשלב באמנות הרחוב שלי הרבה גישות וטכניקות. אני עובד עם לייזר, מפות־על מולחמות, הייטק, ולאחרונה גם רחפנים. יש לי סטודיו עם המון ציור. הכול מאוד מאתגר אותי. החיפוש אחרי מקום מתאים שהוא גם ציבורי ונראה לעין מספיק, אבל גם חסוי איכשהו ממרדפי המשטרה. בעיקר מאתגר אותי הגילוי הבלתי פוסק של סגנונות ודרכים להביע את עצמי. אני הרי בסופו ובתחילתו של דבר לא יודע לצייר. אני באמת לא יודע לצייר. אני מעצב גרפי, וכדי לחפות על זה אני מחפש כל הזמן אמצעים טכנולוגיים: לייזר, מחשב, מקרן. אני מתכנן הכול מראש, בודק עוד ועוד אמצעים, בעיקר כשאני עובד על תלת־ממד המכיל לא פעם הרבה שכבות, זו על גבי זו. עצם החיפוש שלי הוא חלק ענקי מהחוויה ומההרפתקה של הציור. אני מרגיש עוצמה רבה בעיקר בהתפרצות הצבעים. אני משתמש  בצבעים בוהקים שממש מכים בעיניים. כפי כשכבר אמרתי לך, אני לא פורק כאבים או אידיאות בציור. אני פשוט נהנה. יש בזה תמהיל גדול מאוד של טוב. אני קיים. הרחוב רואה אותי. אני לא צריך להילחם על מקום בגלריה. ובאשר להרס, למחיקה, לזמניות, אני אוהב את זה, להמשיך כל הזמן, לא להיתקע. זה ממש בסדר שהכול חולף, שהכול בר־חולף. אני בוודאות רוצה שהכול יחלוף כשההנאה הרגעית, הזמנית שלי מעצם העשייה היא מקסימלית, ואז, כשהפרויקט עצמו נעלם, אפשר להיזכר בו, לדבר עליו, לדמיין אותו כשהוא עצמו כבר התפוגג לגמרי. איננו. לא קיים. היצירתיות עובדת אז רק בראש – אחורה, קדימה, וזה בכלל לא חשוב אם הדמיון הזיכרוני שלי קשור באמת למה שהיה או לא. זאת חוויה חזקה לעצמה שלאחר הכול. ורגע ההרס בעצמו, המחיקה עצמה, גם בהם יש המון עוצמה, מין שחרור מוחלט – פוף אחד אחרי תכנון וביצוע של עבודה ענקית. פוף אחד ולא נותר דבר, רק כיליון סופי. אם כי ליד זה קיימת כמעט תמיד גם סקרנות תמידית, מתוחה למדי של חיפוש אחרי אפשרויות ומקומות של שימור זמן יחסי. איך שלא יהיה, מה שחשוב בציורי הרחוב זה עצם העשייה עצמה, החופש לבחור מדיומים חדשים בכל פעם, הרפתקאות חדשות. זה מדיום אינסופי. כל כך דינמי. זה זולג לביגוד, לצילום, לווריאציות חדשות בלתי פוסקות. גם העובדה שמדובר במשהו בלתי חוקי, מוסיפה ערנות אדרנלינית לחוויה. נראה לי שלולא האי־שקט הזה שמשפיע גם על מהירות העבודה וגם על הערנות המתמדת לסביבה המשטרתית האויבת, היה באופן אבסורדי פחות פיתוי בעבודה. למצב הזה של משטרה אפשרית בכל רגע יש גם השפעה חברתית נפלאה. מתגבשת חבורת אמנים שיש לה אויב משותף, שמפתחת חברות עמוקה של מעין ארגון פשע שבעצם איננו פושע, אלא שוחר טוב ובכל זאת יש שם אקשן לא־חוקי כל הזמן.

ברור שבתוך כל זה נשמר ופועל גם הילד המשחק שנמצא בי, אולי בכל אחד מאיתנו, לפחות ברובנו, שלא חשוב מה גילו הכרונולוגי, והוא בורח ומתחבא ואוסף ומדביק דובונים וברווזים ומתיז כתמי צבע מבהיקים על קירות בניגוד לחוק. פן נוסף של הילדותיות הזאת מתבטא לעיתים גם במתחים אגוצנטריים העלולים להפוך לסכסוכי טריטוריה, למחיקות מכוונות של ציורים ואפילו במקרים מסוימים לאגרסיה פיזית, אבל זה קורה בשולי ההתרחשויות בלבד, כשהחוויה החברתית השוטפת חמה, מקושרת והדדית מלב אל לב.

בסיכום הדברים, מבחינתי, עולם העיצוב שממנו אני מוציא את לחמי הוא עולם של אמנות מוזמנת, מפוקחת ומוכתבת, ומה שאני עושה דרך אמנות הרחוב זה מתן דרור למה שאני רוצה באמת לעשות, להביע, משוחרר מתחושת האלרגיה המגעילה להנחתות וההוראות שניתנו לי על ידי אחרים, כשגם ההליכה הזאת בין לבין לבין יוצרת אצלי עניין ואתגר ומתח והנאה. מין הרגשה של אאוט־סיידר שיש לו לאן לשאוף, לאן לעוף.