הבית של חתאם היבי

המשרבייה – בין אור, יופי וחירות

יש מטרה ומסר בבניית בית שיש בו משרבייה. המשרבייה נועדה להכניס אור ואוויר, לרכך את החום, להעניק לחלל תחושת רעננות ולייפות את המבט. אך לאורך ההיסטוריה נעשה בה שימוש במדינות רבות – במצרים, בדמשק, במרוקו ובהודו – לא רק כאלמנט אדריכלי, אלא גם כמחיצה בין האישה לבין העולם שבחוץ. האישה יכלה להביט החוצה מבעד לפתחים הקטנים, לראות את העולם, בעוד העולם לא יכול היה לראות אותה כשהייתה מאחורי המשרבייה. אך עבורי, כִּחְתָאם הֵיבִּי, המשרבייה מקבלת משמעות אחרת. היא אינה מחיצה. היא אינה גבול. היא אינה סמל להסתרה. עבורי, המשרבייה היא אור, יופי, צבע ותנועה. היא מאפשרת לי להכניס אל החלל את אור השמש, את האסתטיקה של דפוסי הערבסק, את צבעי הזכוכית הצבעונית ואת השפה החופשית של האמנות. באמצעותה אני שוברת את הגבולות שנבנו במשך שנים בשם המנהגים והמסורות – את הרעיון שאישה צריכה לראות את העולם רק דרך פתחים קטנים.

האישה נולדה חופשייה.
אין לשלוט בה.
אין להסתיר אותה מאחורי מחיצות.

אני יכולה להיות חופשייה גם בלי המשרבייה.

ובכל זאת, אני בוחרת בה –
לא כדי להסתתר מאחורי גבולותיה,
אלא כדי להפוך אותם ליצירה.

אני מחברת במקום אחד
אמנות, אהבה וחירות.

המשרבייה שלי אינה סוגרת את האישה בפני העולם –
היא פותחת בפניה עולם חדש

עוד עבודות בבית:

חוה ואדם – צבעי שמן על בד. היצירה מציבה את דמות האישה היצירה חוה ואדם מציבה את דמות האישה במרכז המרחב האנושי והחברתי. עבורי, האישה אינה רק חלק מן החברה — היא המקור שממנו החברה צומחת. היא האם, הרעיה והבת; היא החיים עצמם, הזיכרון, ההמשכיות והבית. העבודה מבקשת להתבונן מחדש במקומה של האישה בחברה האסלאמית, לא מתוך תפיסה של אישה כ״חצי מהחברה״, אלא ככוח יוצר שמחזיק בתוכו את החברה כולה. חוה ואדם אינם מופיעים כאן רק כדמויות מן הסיפור הקדום. הם הופכים לסמל של ראשית האנושות — של שני יסודות המחוברים זה בזה, ומתוך חיבורם נולד האדם והעולם. האישה ביצירה היא מקור החיים וההמשכיות. בלעדיה אין לידה, אין משפחה, אין דור המשך — ואין חברה. לכן, מול האמירה שהאישה היא מחצית החברה, אני מבקשת לומר: האישה היא החברה כולה. הציור הוא הצהרה על כוחה, על ערכה ועל מקומה המרכזי של האישה — לא כצל הנמצא לצד הגבר, אלא כישות עצמאית, יוצרת ומהותית לקיומו של העולם.

אכזבת השלום – צבעי אקריליק על בד. היצירה נולדה מתוך ציפייה ארוכה לשלום — שלום שחיכינו לו, ייחלנו לו, אך הוא עדיין נעדר מן המציאות שלנו. הארץ שלנו ראויה לחיים. היא ראויה לשקט, לביטחון ולחיים משותפים. שני העמים החיים בה ראויים לחיים של כבוד, של תקווה ושל עתיד — חיים שיש בהם צבע, אור ושגשוג. אך השלום עדיין אינו כאן. העבודה נותרה לא גמורה בכוונה. היא נמצאת בתהליך של המתנה, כמו השאלה הפתוחה שאני נושאת בתוכי: לאן נגיע ללא שלום? אני משאירה את סופה של היצירה פתוח. איני יודעת עדיין אם היא תושלם בצבעי האביב — בצבעים של חיים, פריחה ותקווה — או בצבעי ההרס והחורבן. בכל פעם שאני עומדת מול הבד, אני מנסה לשכנע את עצמי שעדיין קיים סיכוי. שעדיין יש תקווה. אני מבקשת מאלוהים שלא נחווה שוב את השבעה באוקטובר, ושיום אחד יוכל השלום להפוך מרעיון רחוק למציאות חיה. אולי אז, סוף סוף, אוכל להשלים את הציור בצבעי האביב.

בין השברים — פנים של חברה פצועה. העבודה נוצרה בטכניקה של חימר על עץ, אך החימר נותר בלתי שרוף. הבחירה שלא לשרוף את החומר אינה מקרית; היא חלק בלתי נפרד מהמשמעות של היצירה. החומר החשוף, הפגיע והמתפורר נושא בתוכו את רעיון החורבן, השריפה והמוות. במרכז היצירה מופיע פני אדם, הקבור למחצה בתוך שכבה של חומר ושברים. הפנים אינן רק דיוקן של אדם מסוים, אלא הופכות לדימוי של חברה שלמה הנמצאת בתוך מציאות של כאב, פחד ואובדן. העבודה נולדה מתוך ההתבוננות במציאות האלימה ברחוב הערבי – מציאות שבה הרצח והתפשטות הנשק חדרו אל חיי היומיום, אל הערים והכפרים, אל השכונות ואל הבתים. האלימות אינה עוד אירוע רחוק; היא הופכת לנוכחות שחודרת אל תוך המרחב האישי והקולקטיבי. השברים הפזורים סביב הדמות הם חלק מרכזי בשפת היצירה. בכל פעם שמתרחש רצח נוסף בחברה שלנו, אני שוברת חלק נוסף מן העבודה. כך הולכת היצירה ומתפרקת, כאילו הייתה פאזל שנשבר לפני שהצליחו להרכיב אותו. הפעולה של השבירה היא עבורי פעולה אמנותית אך גם פעולה רגשית. היא מבטאת את חוסר האונים מול מציאות שבה הכאב חוזר על עצמו, ואת התחושה שאין בידי האדם דרך לעצור את מעגל האלימות. הפירוק הופך אפוא לשפה: כל שבר הוא אדם, משפחה, בית או חיים שנקטעו. כל חתיכה חסרה היא מקום נוסף שנפער בתוך החברה. העבודה אינה מציעה פתרון. היא מציבה מול הצופה את השאלה, את הכאב ואת השבר, ומבקשת ממנו להתבונן במציאות שאנו חיים בתוכה, לפני שגם היצירה וגם החברה יתפרקו לחלוטין. זהו ניסיון לתרגם אל חומר את התחושה של אדם העומד מול מעגל ההרג, ומרגיש שאינו מצליח למצוא לו מוצא.