חומה של תקווה

במפגן תמיכה בחטופים בעזה הוצבו ליד החומה כיסאות כמספר החטופים ואמנים מכל הארץ ציירו את מחאתם על חומה של תקווה.

התינוקת הזאת תהיה אמנית, Marian Boon

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 104–106

מסיפורי ההורים: אני בת כמה חודשים מחכה איתם בתור ב"טיפת חלב", קורעת עיתון ומסדרת את הקרעים אחד ליד השני. איש מתקרב, מתבונן במה שיוצא לי ואומר: התינוקת הזאת תהיה אמנית. ככה לפי הוריי התחיל סיפור האמנות שלי. מאז הם נתנו לי את כל האפשרויות להתפתח בתחום. למדתי בתמיכתם איור ואנימציה. בניתי מיצגים. הכול מכול. אלה ם חיי. אמנות הרחוב המהווה חלק חשוב מחיי היא מבחינתי האמנות היחידה שאין בה חוקים, שיש בה ביטוי ללא דרישות, שהקרדיט שלה נמצא בתוך העבודה עצמה ולא קשור בשום דרך לאנשי מקצוע משום סוג. הקהל ברחוב בוחר או לא בוחר להסתכל במה שאני עושה, ולי, לי יש משהו לשחרר מתוכי ואני משחררת.

גיליתי את הגרפיטי כשהסצנה הגיעה לישראל בראשית שנות האלפיים וזה הדהים אותי. התחלתי להדק אז נייר טפט על קירות ולצייר עליו. רק מאוחר יותר עברתי לספריי. ההרגשה שלי היא מאז ועד היום שברחוב נמצאת תערוכת האמנות האמיתית, לא בדומה לשיקופים האינטרנטיים הנקיים מכל חוויה שנמצאים בדרך כלל בגלריות. ברחוב אני והציורים שלי מהווים חלק ממשי מהקירות, כאילו אני נכנסת אליהם והופכת למשהו בלתי נפרד מהם. יש לי המון אוספי ציורים ברחוב, חלקם נבלעים ונרמזים בתוך ומתוך הציור הגדול כולו. חלקם מצחיקים. הרבה פעמים אני מצחיקה בעזרתם את עצמי וקצת גם צוחקת על האחרים שלא תמיד מבחינים בהם. משהו מהילדה הרעה שבי שלא עוזב אותי. אני כאילו שותלת בסתר בדיחות בעבודות שלי כדי לבדוק עד איזה גבול אני יכולה להתבדח בלי שיתפסו אותי. למשל, לאחרונה הפכתי לבדיחה את האצבע שלי שהתרסקה. קראתי לאייקון שעשיתי ממנה "תקווה" ופיזרתי את המדבקה שלה בכל תל אביב. כל זה כדי לבדוק מה יכול כאילו להיות שיא הטמטום מבחינתי שיתפוס את העין של כולם. לכמה רחוק אני יכולה לקחת בדיחה כזאת. מין משחק כזה עם עצמי ועם העולם. ריססתי את תקווה בלי סוף, וכעת יש לה אפילו ערוץ באינטרנט. גם במוזיאון הילדים הרציני מאוד לונה־דע בבאר שבע, שבו ציירתי קירות ענק, שתלתי שטויות בתוך הציורים הגדולים. הייתה בי אז מין הנאה מבודחת כזאת. צחקתי עם עצמי עליי ועל הצופים שלא הבינו. באופן גללי אני מאוד רוצה להימנע בציורים שלי ובחיי בכלל ממועקות טרגיות. באופן כולל ברור שיש מצוקות בחיינו. השאלה היא רק איזה מקום נותנים להן, כי אם שוקעים בהן מוסיפים לשקוע, והטרגיות הופכת לחלק מאיתנו. והרי בסופו של דבר, כשמסתכלים אחורה, הרוב המוחלט מהקשיים והבעיות שעוברים עלינו אלה שטויות. בסופו של דבר, אנחנו זוכרים בעיקר את האנקדוטות, וממילא הכול חולף. הדבר הנפלא הוא שגם המבוגרים ביותר שבינינו נשארים בתוכם ילדים שרוצים לשחק. בעניין זה אין פערי מין, פערי גיל, פערי מעמדות, וככה גם אני, ככה גם אצלי. לכן גם אין לי בכלל בעיה עם הזמניות של הציורים שלי. ברגע שסיימתי לצייר משהו ברחוב, כבר השתחררתי ממנו. זה כבר של הרחוב אז, ולי לא אכפת מה יקרה לו. אם הורסים, אם פוגעים, אם מקשקשים על זה, זה מצחיק אותי, כי כל מה שרציתי היה להעביר חוויה, ליצור חוויה ולהעניק חוויה, ואת זה עשיתי, ובחוויה הזאת אני משוחררת לגמרי מאגו.

כך היה גם כשעבדתי בתחנה המרכזית. ציירתי כמה קירות גדולים שם. עבדתי סגורה בלילות, לבד. נעולה. מוזיקה, לילה, הקירות ואני. היה לי סיפור אהבה עם המבנה הזה. בדרך כלל יש בציורים שלי הרבה יצורים חוזרים. כמעט תמיד אלה בעלי חיים עם קצת אופי אנושי, מתאים כאילו לילדים קטנים. אבל בעצם תוכני הציור לא חשובים. מה שחשוב זה עצם העשייה והרצון להעניק אותם לעולם ולעצמי בלי שום תמורה, חוץ מהצורך והרצון לחוות אותם.

תחושה קיצונית השייכת לאזור רגשי זה, שפועל ומפעיל את ציורי הרחוב, סוחפת אותי באופן מוחלט בפרויקט המידברן, בו אני משתתפת כבר מספר שנים. שם כל העבודה הענקית שמשתרעת על חודשים נהרסת ברגע דרמטי אחד שלא נותר אחריו דבר. רגע הברן הזה של השרפה, מחזיק בתוכו את כל קשת הרגשות האנושיים, כאשר דבר לא נותר מכל היצירה המושקעת זולת רגע הכיליון הדרמטי שלה. אלא שכל מה שקרה לאורך בנייתה נשאר רשום בתוכי לעולם ועד. כל המפגשים, כל אדם שהכרתי במהלך התקופה הזאת נשארו איתי, בתוכי. הקיום הפיזי של הפרויקט בכלל לא משמעותי אז. מה שחשוב הוא רק מה שנותר חרות בליבי וההרגשה שעשיתי משהו שהאמנתי בו.

אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בחיינו בניסיון להטביע חותם של קבע, בקבלת קרדיט עליו, בקבלת אישור חברתי לערכנו בזכותו, ואני אומרת: אין לי צורך בכל זה. זה אפילו נורא בעיניי. אני לא צריכה את זה, לא צריכה אף אחד מכם לאישור. אני יוצרת מה שאני יוצרת, על הקירות, במידברן, רק כי אני רוצה ליצור, כדי ליהנות, כדי להשתחרר. הריסוס על הקיר הוא החופש שלי, ואת זה אני מרגישה גם אצל כל האחרים בחבורה שלנו. כך כשלעיתים קרובות אנחנו מציירים ביחד, מתקשרים בציורים אחד עם השני, יוצרים לעצמנו מערכות חוקים–לא חוקים משלנו כלפי עצמנו, כלפי הציור וכלפי העולם.