הפרחת השממה

נעמי הנריק (1920–2018) נולדה באקרמן בבסרביה למשפחת צלרינג, שהייתה מעורה בתרבות הרוסית. ב־1930 עלו בני המשפחה ארצה, נעמי למדה בגימנסיה הרצליה ואחר כך בסמינר לוינסקי בתל אביב. עם סיום לימודיה החלה ללמוד פיסול אצל זאב בן־צבי וב־1945 לאחר נישואיה נסעה ללמוד פיסול בלונדון. מ־1950 התגוררה בירושלים ופעלה בה. בשנים 1971–1972 כיהנה כיו"ר אגודת בית האמנים בירושלים.

ב־1957 יצרה נעמי הנריק מפת ירושלים בפסיפס בהזמנת גרשון אגרון ראש עיריית ירושלים. לימים הועבר הפסיפס להר הרצל והוצב בכניסה למתחם. את אמנות הפסיפס היא למדה אצל פרופ' תאודור אורסלי מאיטליה בעת ששהה בארץ (1954–1955) לצורך שיפוץ פסיפסים עתיקים. הוא אסף אז קבוצת אמנים ישראלים שהתנדבו לסייע לו בשיקום פסיפסים באזור בית שאן. עד אז עסקה בפיסול. מפת הפסיפס שיצרה התפרסמה ובעקבות זאת צלצלה אליה רחל ינאית בן־צבי, ושאלה אם תוכל לעשות בהתנדבות עבודת פסיפס בבית הנשיא כדי להציג את אריחי יחזקאל* שהעניק דוד הכהן לבית הנשיא. האמנית ענתה שאינה עובדת בהתנדבות, ורחל ינאית השיבה: "זאת מחמאה גדולה (ליצור יצירת אמנות לבית הנשיא)". על כך אמרה נעמי הנריק: "מחמאה זה שכר!". לבקשתה של רחל ינאית בן־צבי יצרה האמנית כמסגרת לאריחי יחזקאל את דגם האריות והמנורה מפסיפס מעון. פסיפס שנעמי הנריק מעולם לא ראתה אלא יצרה רק לפי תצלומים בשחור־לבן, ולכן למשל האריות בעבודתה צעירים יותר מן האריות בפסיפס המקורי. ליד האריחים הוסיפה כתובת, שבה צוין שדוד הכהן העניק את האריחים ליד יצחק בן־צבי. במהלך העבודה באו בני הזוג בן־צבי לסטודיו שלה באבו תור לראות את היצירה מקרוב, ויצחק בן־צבי אף ייעץ לה בדבר הטיפוגרפיה. לימים פנתה אליה רחל ינאית ודרשה להוציא מן העבודה את השם של דוד הכהן, מאחר ששם הנשיא לא צוין אף הוא. האמנית התחכמה והוציאה מן היצירה רק את אבני האות, שיבצה אבנים לבנות וכך השם טושטש מאוד. היצירה הוצבה בתוך הצריף במבואה. אך לא עבר זמן רב והאריחים הופרדו מן הפסיפס.

*אריחי יחזקאל הם עשרות אריחים, שהוברחו לארץ מסוריה ב־1954 ביוזמת איש סולל בונה ולימים חבר הכנסת דוד הכהן. על האריחים כתוב כל ספר יחזקאל. החוקרים מייחסים אותם לסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.

עבודתה המוכרת ביותר היא האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. היא זכתה ב־1962 יחד עם האדריכל טוביה קץ בתחרות על עיצובה, אף שהשתתפו בתחרות אמנים ידועי־שם כמו קוסו אלול, מנשה קדישמן ויצחק דנציגר. היכרותה של נעמי הנריק עם משפחת בן־צבי סייעה לה בעת בניית דגם האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. לעבודה מורכבת זו נדרשו כלים שלא היו בידה, ומכיוון ששמעה שבמחסן של כפר הנוער בעין כרם יש כלים מתאימים, היא פנתה לרחל ינאית בן־צבי. זו הגיבה בשמחה ואמרה: "בשבילך אני מוכנה לרוץ כל הדרך לעין כרם ולעזור". ואכן דגם האנדרטה נעשה בכפר הנוער עין כרם.

בסוף אותה שנה גם זכתה בתחרות לעיצוב אנדרטת הגבורה ביד ושם. היא תכננה לבנותה כמגדל מלט בגובה 30 מטר שייראה למרחוק לבאים לירושלים מן השפלה; ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב־1964 הונחה אבן הפינה לאנדרטה, אך היא מעולם לא הוקמה, משום שהנהלת יד ושם חששה שאין היתכנות טכנית לבנייתה. עבודות נוספות של הפסלת מצויות ברחבי ישראל, ובהן ויטראז'ים עשוי זכוכית ובטון במשרד ראש הממשלה בירושלים ובבית דגון בחיפה, אנדרטה לחללי חטיבה 679 לרגלי תל שיפון ברמת הגולן וכמה עבודות פסיפס בירושלים. בפקולטה לחקלאות ברחובות ובגליל.

ויטראז' שיצרה האמנית נעמי הנריק בזכוכית בעובי 22 מ"מ והוא מעטר לאורך שלוש קומות את משרד ראש הממשלה.