חרוט באבן

"שלוש שנים לפני מותו חקק אברהם אופק (1935–1990) סימנים באבן. כתב החידה – מעין רישומים הירוגליפיים – מעורר סקרנות ודורש פיענוח שמתאפשר במבט רטרוספקטיבי על השנים האחרונות בחייו. […] הסמלים ההירוגליפיים שאובים מיצירותיו הממוקדמות של אופק ומעברו. החקיקה באבן היא אזכור לאבנים פרהיסטוריות או סטלות שראה בביקוריו באיטליה ובמצרים. תגזירי הקרטון והעץ הלבוד, שעשה בהם שימוש לעיצוב הקומפוזיציה, שורשיהם טמונים בתגזירי משחק ילדים שזכר מבית ילדותו.

מבנה היצירה מזמין נקודות מבט שונות המאפשרות מרכוז שונה ליצירה מכל צד. סיפור העקידה, נחש וכפות ידיים, שעומדים לכאורה במרכזה של כל פאה – כל אלה הם אך רקע למשמעויות החבויות שמתגלות בעת הפיענוח. סיפור העקידה הופיע תדיר ביצירתו ובכל פעם תואר אחרת: מנקודת מבט של הנערים, של האם המקוננת, של יצחק, של האיל ושל אברהם עצמו. סיפור העקידה של אברהם אופק האמן מגולם באייל העקוד: אין בו מלאך, והוא אף מופיע תחת העורב המסמל את המוות הקרב. דימוי הנחש והצורה הגאומטרית המצויים בפאה הצרה של הפסל מתפרשים מתוך המילון הוויזואלי שלו ככעס על העולם, כדרכו לבטא את מר גורלו.

כפות הידיים של האמן מוטבעות במנח ברכה, שפותח ביצירות מאוחרות יותר שלו. ידיו מאפשרות הישענות על האבן כדי להציץ בחור הצצה שנקוב בפאה אל איל שאמור להיות מוצב על עץ מרוחק מהיצירה. נוסף לזוג ידי האמן מוטבעות טביעות ידיהם של שני בניו כחלק ממנו. בתחתית היצירה חתם האמן את שמו, ויצירה זו היא מעין מצבת חייו", מיכל מור, אמנות בעברית: מבחר מאוסף האוניברסיטה העברית, 1925–2025, עמ' 148