טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים

הצייר לאופולד פיליכובסקי (1869–1933) צייר את הציור הזה במשך שלוש שנים לפי תצלומים שהיו ברשותו. מתוארות בו כמאה דמויות ובהן אישים שנכחו בטקס הפתיחה וכאלה שביקשו להיות מונצחים באירוע ולא השתתפו בו, דוגמת האמן ואשתו.  אלה שלא נכחו נתבקשו לשלם ולדגמן לאמן בעת ביקורם בסטודיו שלו. במשך 25 שנה ניסה האמן למכור את הציור לאוניברסיטה, ללא הצלחה, עד שבנו מסר אותו לבסוף כשי לאוניברסיטה בשיתוף קהילת השוחרים בווינה, לרגל חגיגות חצי היובל. באותה שנה, 1950, היו יחידות האוניברסיטה פזורות ברחבי ירושלים,  וליצירה לא נמצא מקום בטוח לאחסון או לתצוגה. לפיכך היא נשמרה בביתו של הצייר איזידור אשהיים, שהתגורר בירושלים ולימד רישום בבצלאל. הציור הוצג לראשונה עם שובה של הפקולטה למשפטים להר הצופים, במבואת רחבת בניין רוזנבלום, ב־1967. כעשור אחר כך הועתקה היצירה למקומה הנוכחי, בבניין ההנהלה בהר הצופים, מיכל מור, "אמנות בעברית", מיכל מור, עמ' 18–19.

"את האתר שנועד לטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית צריך היה להמציא. אל מול הודו של מדבר יהודה החלו הפועלים להכשיר את הקרקע, אדמת טרשים צחיחה, בניצוחו של האדריכל פריץ קורנברג. משטחי עץ פשוטים ימו מקומות ייבה ונועדו להכיל את המוני האדם, כעשרת אלפים איש מכל העולם שהתאספו על הר הצופים ב־1 באפריל 1925. על הבימה ישבו נכבדי היישוב: הנציב העליון הרברט סמואל, הלורד אלנבי והלורד בלפור, הרב קוק, המשורר ח"נ ביאליק ונציגים של האוניברסיטאות החשובות בעולם. בקהל נראו גם אנשי צבא בריטים וחובשי כאפיות. […]

התפאורה הצנועה שהותקנה לבוד האירוע כללה במת עץ מעוטרת בעפי ברושים, אדניות של עציצים ושטיחים בסגנון אוריינטלי. […] האם השיקולים שעמדו לנגד עיניו של קורנברג עת שעיטר את הבמה על הר הצופים היו אסתטיים וכלכליים בלבד, או שמא הבחירות היו בעלות משמעות תרבותית או חברתית מובחנת? […] התקציב המצומצם והעמדת הצד האסתטי בסדר עדיפות לא גבוה הצריכו אלתור ומציאה של פתרונות יצירתיים, מו שימוש בענפי הברושים הנטועים באחוזת גריי היל (Gray Hill) שעל שטחה הוקמה האוניברסיטה: מו 'גיוסם' של עציצים ושאילת שטיחים מבית הספר לאמנויות בצלאל בניהולו של בוריס ש"ץ. העיצוב הנבחר טמן בחובו משמעויות אסתטיות, מעשיות  וסמליות כאחד. ענפי הברושים שלופפו סביב מעקי הבימה ועציצי הצמחים שהקיפו את רחבת הטקס העשירו בצבעם ובחיותם את אדמת הטרשים והנוף המדברי. מאחר שענפי הברוש ידועים כחונקי אש בעת שריפה, ייתכן שהוספתם נועדה גם למטרות בטיחות, ומה עוד שהצבתם מנעה אפשרות נפילה אל מעבר לבמה המוגבהת. מבחינה איקונוגרפית, השימוש בעצי הברוש חיזק את ממד הקדושה של הטקס, בשל זיקתו לבניין בית המקדש. נוכחותם של שטיחים ססגוניים, בעלי עיטורים גאומטריים, שנארגו על ידי תלמידות בצלאל בטכניקה פסאודו־פרסית, מרמזת אף היא על כמה שימושים אפשריים. השטיחים נועדו לגונן על הבמה החשופה מרוחות, אבל הימצאותם של שטיחים אוריינטליים עשויה לרמז על שאיפתו של מאגנס, נגיד האוניברסיטה, לחבר בין התרבות העברית לתרבות הערבית, כפי שהטיף לימים במסגרת תנועת 'ברית שלום'. […]", מיכל מור, "אמנות בעברית", עמ' 18–19.