מישהו גר כאן עד 1948

חיה גרבר תומא הייתה אמנית קרמיקה ופעילה חברתית. רבות מיצירותיה במרחב הציבורי מוצגות בוואדי ניסנאס. שכונה זו הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של תומא, שם הכירה את בעלה אמיל תומא, קומוניסט, היסטוריון ופוליטיקאי (1919–1985). בני הזוג הקימו משפחה וזכו למעמד ציבורי הן בזכות פעילותם והן בשל היותם משפחה מעורבת – יהודייה ופלסטיני. ביצירותיה היא הרבתה לעסוק ב דימויים מן החי והצומח השגורים בנוף ובתרבות המקומית ולחקור סוגיות פמיניסטיות, חברתיות ופוליטיות.

על מסגרת דלת אטומה בלבנים ברחוב חדאד פיסלה תומא דלת נוספת עשויה קרמיקה. מעליה מסגרת ובה תמונה של גבר ואישה בשחור–לבן. בצידה הימני של הדלת תלוי מפתח, אובייקט שהיה לסמל המייצג את זכות השיבה עבור הפליטים הפלסטינים שגורשו מבתיהם. משמאל הופיע כיתוב בכתב יד על הקיר: “מישהו גר כאן פעם”. מאוחר יותר הוחלף הכיתוב הידני בשלט קרמיקה, ונוסח הכיתוב בו שונה ל”מישהו גר כאן עד 1948".
העבודה מייצגת את החיבור העמוק של תומא עם ואדי ניסנאס ואת העיסוק בהיסטוריה החברתית של השכונה. תומא הגיעה לחיפה בתחילת שנות ה־50 של המאה ה־20 וחוותה מקרוב את ההוויה של ואדי ניסנאס זמן קצר אחרי 1948: “הוואדי היה עבורי פלנטה אחרת, שבה חיו אנשים אחרים, שדיברו בשפה אחרת. הימים ימי הממשל הצבאי, ובתוך הוואדי ומבואותיו התגודדו פליטים שנעקרו מכפריהם ומאדמתם לאחר מלחמת 48, פליטים במולדתם […] למדתי להקשיב למקצבי הוואדי, לקלוט את הלחישות, את הלחנים, הריחות והטעמים שלו, להקשיב לחלומות של אחרים”.

בעשור הראשון של שנות ה־2000 יצרה תומא שישה תבליטי קרמיקה אמנותיים לתערוכות “חג החגים” על קירות בתי הוואדי. ברובם חוזרת המסגרת החומה, שמייצגת דלת או חלון. העבודה נכללה בתערוכת החוצות הקבוצתית לכבוד החג של החגים 2002, שעסקה בנושא כלולות, מתוך מוזיאון ללא קירות, מסלול אמנות בואדי ניסנאס.