משמַר המלכה

האוצרת ויזמית התרבות רונית רייק הזמינה אמנים לצייר על גבי המשאיות, מתוך מחשבה על הנגשת האמנות לקהל רחב בכל רחבי הארץ בדרך מקורית. לדבריה, הרעיון צמח אחרי ההשבתה המוחלטת של תקופות הסגרים – והיא רואה במיזם כלי להשבת החיים לתרבות והתרבות לחיים. לשם ביצוע התוכני היא פנתה אל חברת "פליינג קרגו", וזו נענתה ליוזמה המקורית והפכה את משאיות המשלוחים שלה החברה לאמנות בתנועה. ״החברה הסכימה לוותר על הלוגו הגדול שהיה על דפנות המשאית לטובת עבודות אמנות מקוריות, שציירו אמנים מובילים ישירות על גבי המשאית״, היא אומרת. כך הפכו המשאיות למצע לציור בפורמט עצום. לצורך הביצוע העמידה החברה במה מיוחדת במרכז הלוגיסטי שלה. כל אמן הגיע עם סקיצה, ופיתח לעצמו טכניקה לציור על גבי המשאית, לפי חגית פלג־רותם, פורטפוליו

עידו מרקוס נולד בבוסטון (1979–), חי ויוצר בעיר חיפה. למד אמנות באוניברסיטת חיפה ובמדרשה לאמנות בבית ברל. הוא עוסק בתחומי אמנות שונים בהם: רישום, הדפס, ציור, פיסול, וידאו, מיצב וצילום. הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות במוזאונים וגלריות בישראל וברחבי העולם. מרקוס ידוע בסדרות מיצבי המיניאטורות השונות שלו, המציגות מאות ציורים שנוצרו לאורך תקופות ארוכות. מיצבים אלה הוצגו בארץ וברחבי העולם ונמצאים באוספים רבים. עבודותיו נעות בין המקומי לגלובלי. הוא נע בין סגנונות, מדיומים ודרכי תצוגה שונות, כאשר הציר המרכזי בהן הוא התנועה והדחיסות בה הוא חווה את המציאות בה הוא חי ויוצר. בעבודותיו העכשוויות עוסק במתח שבין הדימוי האיקוני היחיד לריבוי הדיגיטלי, תוך כדי התייחסות לתיאוריות דיגיטקסטואליות ולסתירות בין תצלומי משפחה לאנונימיות ברשת, בין פיגורטיביות להפשטה ואהבה גדולה לצבע כחומר וצורה. מרקוס עובד עם חומרים אשר הוא אוסף מהרחוב והרשת, ובכך מחבר בין האישי לכללי ואף מדגיש את הטשטוש הנוצר ביניהם בעידן הדיגיטלי דחוס הדימויים.

​

"הרעיון למשאית הגיע מהרצון שלי לבחור פרוייקט שאני עדיין בעיצומו ומרגיש מתאים מבחינה צבעונית לתפקד כענק וגם דימוי שאני כבר ״שוחה בתוכו״ כדי שאוכל לעבוד משוחרר ופרוע כמו בסטודיו ועם עמידה בלוחות הזמנים, בלי עיכובים בלי מחשבות – פשוט לזרום עם הפורמט ועם הקצב שהוא יכתיב. המשאית מתפקדת כשלוחה של אותו פרוייקט ששמו 'המצעד' ובעצם מהווה עוד הצעה לסדרה בת מאות וריאציות שנוצרו מצילום ישן של מצעד חיילי מלכה בריטיים שמצאתי ברחוב". המחקר בפרויקט התחיל כהתייחסות פורמליסטית לדימוי הפופולרי והגנרי של החייל האנגלי עם הרבה הומור ותזזיותיות אך גם עוסק בשאלות על הפוליטיקה של צבע דרך מדים (שימוש בצבע כדי לזהות מדינה או לאום) ומחיקת הפרט מרגע שאתה חלק מצבא כל שהוא. בצידה האחד של המשאית החיילים בתנועה קדימה ואילו בצידה השני הם עומדים נייחים כ"א בתנוחה שונה, לפי אתר המיזם "אמנות בדרכים".

​

סרטון על היצירה.