נס ציונה – אז והיום

תמונות פסיפס לאורך רחוב מרגולין, גבעת הצבר בנס ציונה שנעשו לרגל חגיגות 120 לייסוד העיר ומתארות פרקים בחיי העיר.

א. גבעת האירוסים – בגבעות הכורכר של נס ציונה יש פריחה עשירה וגולת הכותרת שלה היא אירוס הארגמן. את הגבעה רכש מידי ערבים חיים טפר גואל הקרקעות ומייסד בית הכנסת הגדול במושבה. מנהג היה לו לטפר שמרגע שגאל את הקרקע, ממהר היה לקבוע בעלות על השטח ולהרחיק את עדרי הבדווים מהמקום. ייתכן שזהו ההסבר לשפע ומגוון הצמחים במקום. על הגבעה הזאת נהגו חברי תנועות הנוער לערוך א"ש הלילה, מדורות ל"ג בעומר וקומזיצים לתוך הלילה, ומדי שנה עוברת במקום "צעדת נס ציונה" המשפחתית.

ב. גבעת האהבה – בראשיתה נקראה גבעת הצופים, שכן הנוטרים חיו שם ומשם יצאו לשמירה. את שמה העניק לה כנראה ח"נ ביאליק. באחד מימי השישי, כשנערכה קבלת שבת במקום נכח גם ביאליק. והינה שם לב שבסוף האירוע הצעירים נעלמים. לאן הם הולכים, שאל ביאליק, ונענה: "הלכו לעשות אהבה", ומכאן שמהּ. בית ראשונים שימש בתחילה כבית ספר, בית הוועד ובית כנסת. תלמידי בית הספר קיבלו שעורי גינה (חקלאות) בשטח הסמוך וגידלו בו ירקות בכל יום פעלה בגינה כיתה אחרת.

ג. ענף הדבש – בסוף המאה ה־19 גידלו בארץ דבורים רק שלושת האחים באלדנשפרגר, בניו של כומר פרוטסטנטי, יליד אלזס, אשר נהגו להעמיד את כוורותיהם בסתיו בוואדי רובין סמוך לאחוזת ראובן לרר. בראותם את מצבו הקשה של לרר הציעו לו לגדל דבורים בהדרכתם. בשנת 1913 עלה ארצה אלכסנדר ליבשיץ, והעמיד מכוורת בחווה החקלאית של ברלין ורטנר בנס ציונה ויצא לחפש דבורים. באותה עת גידלו המתיישבים הערבים בארץ דבורים בכדים, ולכן הציע לו יהושע פצ'ורניק לקנות כדים עם דבורים ולהעבירם לכוורות וכך עשה. בעקבות מכת ארבה שתקפה את החקלאות בארץ נענה ליבשיץ להזמנתו של מנהל בית הספר החקלאי במקווה ישראל. בתחילה הרצה על גידול דבורים ואחר כך אף פעל להקמת מכוורת של 100 כוורות שנתנה יבולים טובים. עם כניסתו של הצבא האנגלי לארץ הוכנס ארצה גם סוכר זול ומחירי הדבש ירדו, לפי גמליאל (גמי) ליבשיץ.

"העיר השכנה רחובות מתהדרת בפרדס. תפארתה של ראשון לציון ביקב. ובעמק השושנים נסציונה לא חדל זמזום הדבורה. על סמל המושבה, שהיום היא עיר, חרותים פטיש, פרי הדר ודבורה. נאחל למושבה שהלמות דופק היצירה תגבר ותלך, שריח השדה אשר בירכו ה' לא ייפסק בכל מרחביה ושירת הדבורה תשמע גם בעתיד ויהי זכר הראשונים מקור עידוד והשראה לממשיכים" – כך כתב ב־1951 אריה פצ'ורניק, נכדו של ראובן לרר, לראש המועצה אליהו מירון ביום חג. ראובן לרר היה מגדל הדבורים העברי הראשון בכוורות נודדות, אופקיות בעלות 24 מסגרות. אחרי שקיעת החמה כרעו הגמלים הסבלניים ברך, שלוש כוורות הושמו על הגמל משני צידיו ואחת על גבו, גמל נקשר לגמל כאורחה. בעל הגמלים השמיע בקולו פקודה ובלווית צליל הפעמונים העדינים, הקשורים במחרוזת תכלת לצווארו הארוך של הגמל, זזה כל האורחה, לפי משה פאר (פצ'ורניק).

ד. ענף ההדרים

"עוד בהיותנו במצרים, רכשו הוריי פרדס באזור 'צעירי המושבה' בין ראשון לציון לנס ציונה וכאשר עלו ארצה בשנות ה־50 וביקשו להיות בקרבת הפרדס, קיבלו אוהל במעברה בבאר יעקב. לאימי שהייתה רגילה לאחוזה גדולה בקהיר, ובה משרתים ומשרתות, היה קשה להסתגל לאוהל. בכל פרדס היה מבנה אבן אשר שימש בית אריזה, ואליו היו הקוטפים מובילים את התפוזים לשם מיון ואריזה. אבי שרצה לשמח את אימי החליט אפוא להעביר את משפחתו להתגורר בבית האריזה. המגורים במבנה עוררו קשיים. התקופה הייתה תקופת ה'פדאיון' ומסתננים ערבים נהגו לחדור ולבצע פעולות איבה ביהודים ומגורים במקום מבודד ומרוחק היו מסוכנים, ובכלל מה עושים בעת הקטיף והאריזה כאשר זקוקים למבנה? הבעיה הראשונה נפתרה, כי אבי התגייס ל'שומר' והורשה לרכוש אקדח תוּפי ו־3 כדורים. הבעיה השנייה נפתרה עם הקמת אוהל ליד בית האריזה, עבור… המשפחה כמובן", אבי פורטוגז.

ה. ימי המעברות והצנע; הדבורים שהרגו את "סבתא"

"בימי העלייה ההמונית בשנות החמישים, הונהג בארץ משטר "צנע". מוצרי מזון בסיסיים חולקו בהקצבה. במושבה גידלו התושבים לעצמם בעלי חיים וצמחים למחייתם: ירקות, עצי פרי, תרנגולות, ברווזים, עיזים ופרות. משפחתי, התגוררה בבית האבן היחיד בפאתי המעברה. בחצר הבית גידלנו עז ושמה "סבתא פסח" והיא סיפקה חלב לבני המשפחה. באחד הימים תקפו אותה דבורים מהמכוורת של פצ'ורניק  ואחי שחרד לגורל בני המשפחה, רץ אל פצ'ורניק וטען בפניו שהדבורים שלו הרגו את "סבתא". השכן המבוהל רץ לביתנו כל עוד נפשו בו ואז התברר לו שה"סבתא" שמתה איננה אלא העז שלנו. לאחר משא ומתן עם אחי הסתיימה הפרשה בתשלום פיצוי בגובה של 15 לירות, כדי לרכוש עז חדשה. 10 לירות עבור העז, וחמש לירות עבור אובדן המקור לחלב", אבי יונה

ו. קבוצת הסקציה נס ציונה ושוערה עמי גרובשטיין. הייתה זו שנה מיוחדת לשתי קבוצות כדורגל שהתחרו על העלייה לליגה העליונה של הכדורגל הישראלי. לשתי הקבוצות היה אותו מספר נקודות ליגה, שתיהן היו ברמה גבוהה בכדורגל הישראלי וניצחו ללא הפסקה. המשחק האחרון בסיבוב הראשון היה בבאר שבע, הסקציה מנס ציונה התמודדה נגד הפועל באר שבע והמשחק הסתיים ללא הכרעה 0:0. מכאן ועד למשחק האחרון בליגה אף אחת מהקבוצות לא הפסידה, המפגש האחרון הוא שקבע מי תעלה לליגה. יום ההכרעה הגיע, כל אנשי המושבה היו דרוכים, המגרש היה מלא מפה לפה, והמתח העצום הורגש בכל הבתים. באסיפת השחקנים חילקו לשחקני הסקציה גלולות מרץ והם עלו למגרש דרוכים כקפיצים. הם שיחקו נהדר, ושליטתם במגרש הייתה מוחלטת, והינה נפתחה המחצית השנייה בבעיטה ממרחק, לא מסוכנת כביכול, והכדור חדר לשער נס ציונה, 1:0 לטובת באר שבע. לא עברו שלוש דקות ושוב נשלחה בעיטה מרחוק לשער והתוצאה הייה 2:0 לטובת באר שבע. הכול היו המומים, אבל באר שבע עלתה לליגה הלאומית. לאחר בירור הבינו שכדורי המרץ השפיעו על השוער גרבשטיין בצורה הפוכה – הוא נרדם על משמרתו. שנה אחר כך עלתה הקבוצה ללאומית לאחר ניצחון על מכבי רמת עמידר ועל בית"ר ירושלים.

ז. מדע וטכנולוגיה: מעבדת כימיה במטבח של פייגה לרר; המדען יליד המושבה חתן פרס קפלן פרופ' אברהם פצ'ורניק.

"אהבתי לכימיה החלה כבר לאחר ניסויים ראשונים שבצעתי במטבחה של פייגה אשר הפכתיו למעבדתי. ב־1934, כשהייתי בן 34, ביצעתי את הניסוי הראשון שלי באלכימיה. קראתי בחוברות יאספקלריהי על אלכימאים שידעו להפוך זהב לכספית, ולהפך. קראתי לבן דודי עמרם פלדמן שהיה גדול ממני בחצי שנה, והסברתי לו את תוכניתי – כיצד להפוך זהב לכספית. הסברתי לו שמאחר שזהבים יש לנו למכביר (הזהבים היו אותן עטיפות צבעוניות מאלומיניום ששמשו לעטיפת סוכריות). כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לחמם אותן עם נר ואז הם יהפכו לכספית. הניסוי תוכנן לשבת, והיה זה חילול השבת הראשון שלי. הצדקתי אותו לעצמי ולבן דודי בטענה שהניסוי היה חשוב מאוד. ב־1935, כשהייתי בן תשע, קניתי מחברת מיוחדת כדי לרשום רעיונות, חידושים וסודות. שמרתי על המחברת בסוד ולא גיליתי את דבר קיומה לאיש. זכור לי שהצעתי לזבל עצים נשירים בעליהם הנושרים. טענתי שלבטח יש בעלים חומרים נדירים החיוניים לצמיחה בריאה של העץ והנחתי שלאחר ריקבון העלים, ישתחררו אותם חומרים נדירים וישמשו מחדש את העץ. הבנתי את סיבת ציפת עץ על מים לעומת שקיעת ברזל במים. והבנתי גם שברזל מחורר יוכל לצוף. בעזרת דודי יצחק השתלטתי על המטבח של פייגה. היו בו ברז מים וכיור קטנטן. במאמץ קטן ובעזרת דודי תליתי מספר אצטבאות עץ, הנחתי עליהן בקבוקים בגדלים שונים והמשכתי בניסויים", מזיכרונותיו של ישראל וולף.

"שנות ילדותי עברו עליי במשחק עם חוקרים, לבורנטים וחיות מעבדה. חיית המחמד שלי הייתה קוֹפָה שמנהל בית החיות, ברוך שמיר, הרשה לי לטייל איתה. מלבדם, היו חבריי הטובים, ילדי המעברה שהוקמה מול ה'מכון' ונהגנו לבקר זה בביתו של זה. זכורים לי לילות שבהם העיר אותי אבא כדי לנסוע איתו לשדה התעופה כדי לשלוח דוגמיות שתן לארה"ב לחוקר היהודי יונה סאלק ממציא החיסון לשיתוק ילדים. בזכות שיתוף פעולה זה היינו אנחנו, ילדי עובדי ה'מכון', הראשונים שקיבלו את החיסון נגד שיתוק ילדים, ואני אף זכיתי להגיש זר שושנים קוצני לחוקר הנודע כשביקר ב'מכון'. לילה אחד העירו השומרים את אבי וסיפרו לו שסוס נפל לבור. לימים נודע לי שהוחזקו שם סוסים להפקת נסיוב נגד הרעלה שנגרמה מהכשת נחשים. מעולם לא סיפר לי אבא על עבודתו ב'מכון', ורק אחרי מותו מצאתי מסמכים המעידים על עשרות פטנטים ומכשירים מתוחכמים שפותחו על ידו, התפרסמו בארץ ובעולם ומשמשים מוסדות רפואיים עד היום", יעל פורטוגז

ח. להקת המחול

ט. האורקסטרה הראשונה

"אימו ודודיו של אבי אלכסנדר ליבשיץ שנולד בכפר בערבות רוסיה הלבנה, היו חוכרי יערות של הפריץ. אותו פריץ שנא יהודים, אבל את אבא אהב מנעוריו, מאחר שראה נער סקרן, אוהב מוסיקה, מנגן על כינור וחליל, והציע לו ללמוד בבית ספר חקלאי רוסי. כך זכה אבא ללמוד בגימנסיה חקלאית ברוסיה. עם הגיעו לארץ התאהב בנס ציונה, בה מצא איכרים אמיתיים ואת רעייתו בת המקום – חוה לרר. לאחר שהתיישב קבע במושבה החל לחשוב להקים בה תזמורת, אך כסף לרכוש את הכלים הנדרשים לא היה ולכן התחיל בתרגום הצגות תיאטרון מרוסית לעברית. כיוון שלקראת חג הסוכות נהגו לקיים בִרחובות חגיגות, רבים הגיעו אליה מקצוות הארץ. חשב אבי לנצל את ההזדמנות הזאת ולהעלות את ההצגה "מירלה אפרת" בעברית בהשתתפות צעירי המושבה לפני קהל שיגיע ללון בנס ציונה ערב אחד לפני החגיגות ברחובות. את ההכנסות מן ההצגה והלינה ביקש להקדיש לרכישת כלים לתזמורת. התוכנית הצליחה וכך קמה לה התזמורת במושבה. אבא ניהל את התזמורת עד שהיה למורה במקווה ישראל ב־1916 ואז החליפו יהודה שניידרוביץ, נגן מצטיין בזכות עצמו", גמליאל (גמי) ליבשיץ.

י. העלייה התימנית – השכונה החקלאית טירת שלום נוסדה בידי עולים מתימן ב־1931 על אדמות הקרן הקיימת, והיא נושאת את שם המשורר התימני שלום שבזי. בראשיתה הייתה השכונה מבודדת, מעט תושבים התגוררו בה ומסביבה היו ערבים שהתנכלו להם. תושבי השכונה, שהיו ידועים בחריצותם, עבדו בפרדסי הסביבה ובעזרה במשק הבית. רק אוטובוס אחד הגיע פעם ביום לשכונה.

"אני עבדתי כילדה בעזרה למשפחת חרל"פ ברחובות. לא פעם איחרתי את האוטובוס ובאין ברירה הייתי עושה את דרכי ברגל מהעבודה לשכונה. בפרדס אשר בכניסה לשכונה גרו ערבים ופחדתי מהם. על מנת להתגבר על החרדה נהגתי להניח את ידי על ראשי ולרוץ בצעקות רמות של 'שמע ישראל'. תפילותיי עזרו. לא רק שלא פגעו בי לרעה, אלא יתרה מכך בכל פעם שעברתי בקרבתם שמתי לב שפינו לי את הדרך… לימים הסתבר לי שעזרה לי האמונה הערבית שאסור לגעת במשוגעת, כי אז ה'שד' עובר אל מי שנוגע בו", סיפרה סעידה דמארי.

מצב השתמרות היצירה: מצוין.