ARC D.L.P – ציורים בתל אביב־יפו

הצייר עוז מדר חותם על ציוריו בכינוי ARC D.L.P.

"אני מצייר את הכעס, את הכאב, את כל מה שמבקש לפרוץ החוצה", ARC D.L.P

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת 74–76

אני אדריכל, אדריכל סקרן. בוקר רגיל אחד בדרכי הרגילה לעבודה, נתקלו עיניי במעקה גשר להולכי רגל בפרצוף מצויר של שועל, שלא היה שם בבוקר הקודם. בהמשך הגשר ראיתי עוד כמה פרצופי שועלים כאלה. לא הבנתי מי צייר את זה ולמה. צילמתי את הציורים בטלפון שלי והתחלתי לחקור את התופעה. הסתבר לי לאחר זמן קצר שישנה קבוצה גדולה של אמנים שמציירים ברחובות ומתבטאים בשפה מיוחדת להם. בבת אחת נפקחו עיניי לנושא והסקרנות עבדה שעות נוספות. מצאתי שיש לאמנים האלה קודים שונים של שפה, שגם הם וגם יצירותיהם מתקשרים ביניהם באמצעותם באינסוף ניואנסים של התייחסויות: חברות ואיבות, תמיכה, שותפות והפרעה ועוד ועוד. נפתח מולי אז באופן מפתיע מרחב חווייתי חדש, למרות שגם קודם עברתי לפעמים על פני ציורי רחוב, אבל התייחסתי אליהם כאל קשקושים על קירות. המפגש עם השועלים פקח בתוכי משום מה ראייה וסקרנות חדשות. מהר מאוד הרחבתי את הידע שלי בתחום. קניתי מצלמה והפכתי לצלם קירות אובססיבי. שמתי לבל לכל פינת רחוב מצוירת. מיפיתי את העיר לפי אזורים וצילמתי וצילמתי. ערכתי אלבום תמונות מקיף, ותוך כך התחלתי להבחין באופי ובטיפולוגיה של היצירות השונות. לאט לאט הגעת והתקרבתי גם לציירים עצמם ותוך תקופה קצרה הפכתי לחלק  מעולמם. אז, בצורה טבעית ביותר, מצאתי את עצמי מנסה לצייר על דפים מקריים דמות משלי. הטמעתי בה אלמנטים ספרותיים, תמונת תמנון בהשפעת סיפורים של לאבקראפט, אלמנטים אדריכליים ומסכת רופא המגפה בעל המקור מימי הביניים. פעם אחת אחרי מסיבת אמנות, אחרי שכולם פרשו, יצאתי החוצה, לרחוב, לקיר הקרוב והתחלתי לצייר. מאז הציור ברחובות כמו הצילום בהתחלה, הפך לאובססיה עבורי, וחלק מאמני הרחוב הפכו להיות חבריי הטובים ביותר. כל אלה שמתנגדים לגישה הכפייתית שכופות עלינו המערכות השולטות במרחב הציבורי, שלוקחות בעלות על האמנים ועל האמנות, ומודיעים להם בפועל שהם יבטאו ביצירותיהם כל מה שעולה על רוחם, כל מה שהם רוצים, כל מה שפורץ מתוכם בלי קשר למה שמצפים מהם. זאת, ללא תמורה חומרית וללא התאמה, שלא לומר חנופה לדעת הקהל לצרוך פרנסה בדומה לצייר גלריות מקצועיים.

גם אני, כמו חבריי צייר הרחוב, מצייר מה שעולה בי באותו רגע בעקבות הדחף הפנימי והאלמנטים האדריכליים המגרים שבתוך הקיר הנבחר. אני מצייר את העעס, את הכאב. כל תגובה רגשית הפועלת בי ומבקשת לפרוץ החוצה בזמן אמת במפגש עם הקיר המתאים. אני לא מתמקד בצד האסתטי. אני הרי ממילא לא יודע לצייר. לא מבין בפרופורציות. הכובע שבציור שלי ענק, הראש קטן, הזרוע עקומה. מה שאני מנסה לעשות זה להביע בצבעים, בפחיות הספריי שההתזה שלהן יוצרת אפקט פרוע וקריקטוריסטי, את מה שאני מרגיש. בכלל, כל האסתטיקה של ציורי הרחוב שונה גם בגלל המהירות שבה הם נעשים. אין זמן ללטש, לדייק, לעבור שוב ושוב על קווים. צריך להספיק לסיים לפני שנתפסים.

בעניין זה חשוב לי להדגיש שעם ל התפרעות הרחוב שלי יש בי כאדריכל גם המון כבוד לסביבה. לעולם לא אצייר על אבן, כי היא סופחת את הצבע. כך שאי אפשר לנקות אותה. לעולם גם לא אצייר על בניין חדש. את הקירות שלי אני בוחר בדרך כלל באזורים מוזנחים או בבתים נטושים. בתור אדריכל אני לא יכול להרשות לעצמי להיתפס ולהיענש כפורע חוק. יש משהו של חיים כפולים לא פשוטים בחוויה הניגודית הזאת שבין המקצוע הפורמלי, הגלוי, המעונב–ממסדי–מדויק לבין ציור הרחוב המרדני ופורץ הגבולות וההיתרים. זאת, כנראה, הסיבה להימנעות מהחתימה בשם האמיתי המאפיינת רבים מחבריי הציירים. עבורי, על כל פנים, המעבר בין שתי הישויות חריף מאוד.

בנוסף לעוצמת ההתרגשות הנובעת מעצם העשייה, החלק הארי בקסמו של תחום זה הינו תחושת החברותא הנפלאה של בילוי ויצירה משותפת. תחושה זו מאגדת את חבורות היוצרים שמהם צמח הקולקטיב שלנו, אורבניאקס, ולצידה עודת ההטבעה היצירתית, צנועה ככל שהיא ונקייה מזיהוי ברוב ארצות העולם בהן ביקרתי ופילו זאת נוצרה בעזרת רשתות משלוח שונות, גם בכאלה בהן לא נכחתי פיזית.

בציור על הקיר למען החטופים ברחוב גאולה 42 צייר שורה של חטופים צועדים במנהרה מהעיר ההרוסה עזה (משמאל) אל העיר הבנויה (תל אביב?, אשדוד?) מימין. במרכז נראית דמות ורודה, זו האמנית ענבר הימן (1996–2023) מחיפה שהייתה בחורה מחוננת, מלאת אהבה והכלה עם נתינה אין סופית. מספרים שהייתה שופעת יצירתיות ומלאה בשמחת חיים. היא למדה במגמת קולנוע בבית הספר התיכון. עם השנים הפכה לאמנית גרפיטי מוערכת בעלת סגנון ייחודי והייתה מוכרת בכינויים Pink ו־Raven. ציוריה הוצגו בתערוכות במדינות שונות. לאחר חטיפתה הסיסמה "Free Pink" שקראה לשחרורה, נכתבה על קירות, דגלים ופריטי לבוש בארץ ובעולם. ענבר ובן זוגה נועם אלון שהכירו בלימודי תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, היו אמורים להתחיל את השנה הרביעית ללימודים. למסיבת הנובה הגיעה כ"הלפרית" – תומכת ברוקדים שאינם חשים בטוב, ומשם נחטפה. ב־16 בדצמבר 2023 התבשרה משפחתה שהיא נרצחה ב־7 באוקטובר. ענבר הותירה אחריה שני הורים ואח.