פרחים וגולגלות

האמן יונתן רוחיני חותם על ציוריו בכינוי My Luci.

"הייתה לי ילדות עצובה", My Luci

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 80–81

אני יונתן מקיבוץ יחיעם. סבא שלי היה האמן של הקיבוץ. הוא נפטר בגיל צעיר, ואני רואה את עצמי ממשיך דרכו. כל החיים מאז שאני זוכר את עמי אני צייר, מנגן וגם קצת כותב. למחייתי אני עובד סתם בחברה מסחרית, כי מה שאני רוצה ושמתמיד רציתי זה רק  להיות אמן ברמה גבוהה. עד הגרפיטי וגם כיום מושך אותי מאוד נושא הקעקועים. יש בזה משהו היסטורי, ראשוני וגם הרגשה שאפשר להוציא אנשים מאזורי הכאב שלהם ולהפוך אותם למאושרים.

לגרפיטי הגעי רק בשנתיים האחרונות מאז פריצת קורונה. הרגשתי כלוא עד חנק בבית בגלל הסגר והחלטתי שאני חייב להיחלץ החוצה. ככה התחלתי לצייר על קירות בלילות. האמת שלא בדיוק ידעתי איך להתחיל. התאמנתי על חלקי מבנים בבניינים נטושים, והגרפיטי הראשון שעשיתי היה על קיר החומה בדרך איילון. ציירתי ציור געגועים של אריה ענק וטקסט מתגעגע לאחי בחו"ל. למרות שהציור לא היה מוצלח לדעתי, הרבה אנשים שעברו לידי בשעת הלילה המאוחרת הזאת הגיבו אליו בשמחה ובהערכה. גם הם היו חבר'ה ששוטטו בלילה שיטוטי בריחה מהסגר. התגובות שלהם נתנו לי המון כוח להמשיך בתקופה הנוראה ההיא. ציירתי אז יצורים מצחיקים עם שלוש עיניים כדי לשעשע ילדים. היה לי חשוב לראות איך ילדים יתפסו את העבודות שלי, ודווקא בעיני בינה מנחלת בנימין זה לא מצא חן… אחר כך ציירתי פרחים ואחר כך צפרדעים קופצות. כל הציורים שלי מאז נעשו במשיכה אחת, הכול בעיגולים ובחצאי עיגולים בהשפעת הציור היפני השטוח שאני מאוד אוהב, ומשום שיש בי אהבה גדול לבעלי חיים עיצבתי לעצמי את החתולה לוסי – מיי לוסי, שלפעמים יוצאת חתול ולפעמים משהו אחר. פחות חשוב לי בתור אמן גרפיטי שהציור יהיה ממש מדויק. ברור לי שאם שנינו נתבונן בו, כל אחד מאיתנו יראה בו משהו אחר שיזכיר לו סיפור אחר וחוויה אחרת. מין רורשך כזה. יש בזה המון הנאה מבחינתי. ההנאה פשוטה הזאת בחיי הבוגרים לצייר על קירות מה שיוצא. זה מין משחק זה שהעיקר שבו זאת ההנאה. מה עוד שמתלווה אליי קבוצת חברים, שאני מרגיש חלק ממנה. יש בזה גם חוויה אמנותית מובן, אבל נראה לי שבשבילי עיקר החוויה היא עצם הציור והחברה. הייתי תמיד ילד בודד, אחר, ועכשיו אני חלק ממשהו שסביבי. יש במשחק הזה, כמובן, גם את המתח של האסור, של הבריחה, של הפחד להיתפס. אתה חייב להתחבא, מצייר שני קווים ובודק את השטח ונהנה מעצם העובדה שהצלחת לעשות משהו שאסרו עליך. הדווקא הזה, האנטי הזה של הצלחתי למרות האיסור. בגלל חוקי האיסור האלה קיימת גם ההימנעות מחתימת השם, למרות שחלק מאמני הגרפיטי שאינם ציירי רחוב עוסקים אך ורק בעיצוב השמות שלהם. אני לא. אני החלטתי מההתחלה שאעצב אייקון וסגנון משלי שדרכו ובאמצעותו יזהו אותי והמצאתי את החתול שלי.

באשר לזמניות של העבודות, מחקו והרסו לי במשך הזמן למעלה משמונים אחוז שלהן, אבל אני מראש לא נקשר אליהן. הרי אני מראש יודע שהן ייעלמו, ומראש אני מרגיש שמה שאני רוצה לעשות בהן זאת מין נתינה ללא שום תמורה – בשכר או בפרסום. אני רוצה לתת מעצמי רק בגלל הסיפוק שיש לי מעצם העשייה והנתינה. בעצם, מה שאני עושה זה מתן פיצוי לילד שבי. הייתה לי ילדות עצובה מאוד, ואני חוזר ומשחק כעת את המשחק שלא הצלחתי לשחק כילד, וזה נפלא בשבילי. גם המחיקה שמוחקים אותי היא חלק מהמשחק. הם ימחקו ואני אצייר שוב. ימחקו ושוב. בסוף אני אנצח. כמבוגר כיום אני לא מוכן לוותר על הילד שנמצא כל הזמן בליבי. יש לי בליבי ילד שרוצה לצייר, ואני לא מוכן לבלום אותו, לסרב לו רק משום שאני כאילו מבוגר אחראי ורציונלי כעת. אני אתן לילד שבי לצאת, אתן לו להביע מה שהוא רוצה, ואולי הוא אפילו יפגוש אז עוד ילד כמוהו… ושניהם ירגישו נפלא.