ב־9 במרץ 2020, בדיוק 70 שנה אחרי פרסום חוק שלילת הנתינות בעיראק, החל האמן רובי בקל (1981) לצייר את יצירתו המונומנטלית מעברים. בקל שנולד להורים ילידי בגדד שגדלו במעברה, יצר פרשנות אישית לחוויית העלייה והקליטה בארץ ממבט רטרוספקטיבי. יצירה חד־פעמית זו, שקרמה עור וגידים אט אט על קירות הגלריה, מתארת את תהליך הקליטה וההשתלבות של בני משפחתו; תהליך שהשפיע על הדורות הבאים. היצירה מעברים, שתימחק מקירות הגלריה עם נעילת התערוכה, מציגה בפני הצופה את המעברים השונים 70 שנה ויותר לאחר קום המדינה. מעברים פיזיים מארץ הולדת לארץ מולדת, מעברי זמן ומעברים בין דוריים.

שני הקירות הראשונים מתארים את החיים במעברה, מעברה אוטופית, המתוארת בגוונים המשדרים שלווה, רוגע ומבט אופטימי אל העתיד. יחד עם זאת, ניתן להבחין במוטיב חוזר, המהווה תזכורת וחיבור לעבר המשפחתי בעיראק: הסנטור כלי מיתר עתיק שהובא ארצה ושימש בעבר את הנגן המפורסם חוג'י פתאו, אבי משפחתה של נורית (נור), אימו של האמן, המתוארת רוקדת במעגל הילדים שמחוץ לפחון.

הקיר השלישי והקיר הרביעי מפנים זרקור לעבר סוגיות מעניינות העולות שוב ושוב בשיח המתקיים בחברה הישראלית, המורכבת מפסיפס של מהגרים ובני מהגרים. מצד אחד, העולה שבוחר להישאר מחובר לעבר המוצג בדמותם של האחים פתאו, דודיה של אימו של בקל,  אשר בוחרים להמשיך לעסוק במקצוע של סבם, שהיה הספר של מלך עיראק. ב־1953 הם פתחו מספרה ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן, מספרת גברים, שעיצובה לא השתנה מאז ועד היום. ומצד אחר, העולה שבוחר לצאת לדרך חדשה, המוצג בדמותו של לטיף בקל הצעיר, אבי האמן. לטיף, בן למשפחה של  סוחרי ממתקים, שלא הצליחו למנף את העסק המשפחתי בארץ, בוחר כבר בגיל 15 לעבור לענף הבנייה. הוא עובד כצבע וברבות השנים הופך לקבלן צבע שמנהל פרויקטים גדולים.

שני הקירות האחרונים מוקדשים לבני דור ההמשך, אשר נולדו בישראל ובחרו ביצירה כמקור פרנסתם: על האחד מתוארת סדנת הצורפות בביתו של  טל,  אחי האמן, שהיגר לתאילנד ובחר, בין היתר, לעצב תכשיטים בהשראת קמעות עיראקיים. על האחר מתואר דיוקן עצמי של רובי בקל כאמן בסטודיו, כשמסביב  סקיצות ליצירה מעברים כמו גם עבודות שונות מרפרטואר האמן: ציורי אבק ושמן של נוף אורבני המאזכר את נופי ילדותו. אנו יכולים לראות כי האמן ואחיו בחרו להמשיך בדרך זו או אחרת את המורשת המשפחתית: טל בקל – באמצעות ציטוט מוטיבים מן העבר ורובי בקל בוחר לצייר על קירות המוזאון בכלי העבודה והטכניקות של צַבָּע, אביו. במילים אחרות, הבן  ממשיך באופן אינדקסיקלי את דרכו של אביו והופך את אומנותו לאמנות.

הצורות הריבועיות החוזרות שוב ושוב בווריאציות שונות על גבי העבודה, שחושפות את השכבות התחתונות של הצבע ונמרחות זו על גבי זו, מסמלות בדרך זו או אחרת את ממד הזמן החולף; התיישנות מצד אחד ובניית נדבך חדש על נדבך ישן מהצד האחר, אורלי בחר לוי, אוצרת.