דלתות מצוירות

בזמנו היו עוד דלתות מצוירות בבית, אך הן לא נשמרו. "לפני שנבנתה בביתנו הקומה השנייה חדר השינה של הוריי היה גם חדר העבודה של אבא, והציור 'המצור על ירושלים' הוא מעין רמז לילדים שלא ניתן להיכנס לחדר ההורים אלא לאחר 'ביקורת השומרים', כלומר נקישה בדלת וקבלת רשות להיכנס. מי שיספר סיפור כזה כיום עלול להיחשב הורה נורא ואיום, אבל המציאות השתנתה בחברה כולה. על הצד השני של דלת זו צייר אבא בשלושת הריבועים התחתונים את התוכניות הגדולות שלו למוסדות החינוך: כפר הנוער הדתי, ישיבת כפר הרֹאה וישיבת כרם דיבנה. הריבוע העליון נשאר ריק ועליו אבא סיפר שאם יזכה יתייחס לבניין בית המקדש השלישי", יאיר בן־אורי.

על הדלתות שנשמרו עד ימינו צוירו סצֵנות מאגדות רבה בר בר חנה;

הראם: "אני ראיתי ראם בן יומו שהיה כהר תבור, ואורך צווארו כהר תבור ארבע פרסאות ובית מרבעת ראשו פרסא וחי. הטיל גללים וסתם את הירדן";

הצפרדע, הדג הענק והציפור: "אני ראיתי צפרדע שהייתה כמגדל הגרוניא. בא תנין ובלעה. בא עורב ובלע את התנין ועלה וישב בראש האילן. בוא וראה כמה גדול כוחו של אותו אילן";

הורמיז רץ על החומה: "חזי לי [ראיתי] הורמין (ז) בר לילית כי קא רהיט [רץ] אקופיא [היקף] דשורא דמחוזא [חומת העיר מחוזא]", בבא בתרא עג.;

מתי מדבר "מתי מדבר […] חזיתינהו [וראיתי [אותם]] ודמו כמאן דמיבסמי [והם נדמו שוכבים שתויים]", שם, שם;

אווזים "וחזינן [וראינו] הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו [שנשמטו כנפיהם ומשמניהם] וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו [ומתחתם היו זורמים נחלי שמן], שם, עג:. 

על הדלתות הנוספות צוירו

אברהם והמלאכים;

רבי פנחס בן יאיר והמרגלית של המלך;

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ סַרְקִיָּא שֶׁנָּפְלָה מַרְגָּלִית שֶׁלּוֹ וּבְלָעָהּ עַכְבָּר.

בָּא אֵצֶל רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר. אָמַר לוֹ: וְכִי חַבָּר אֲנִי?

אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לְשִׁמְךָ הַטּוֹב בגלל השם הטוב שיצא לךבָּאתִי.

גָּזַר רַ' פִּינְחָס עַל הָעַכְבָּרִים וּכְנָסָם. וְרָאָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא גִּבֵּעַ.

אָמַר: הֲרֵי הִיא אֵצֶל זֶה. גָּזַר עַל הָעַכְבָּר וּפְלָטָהּ, (לפי ירושלמי דמאי, א, ג)

רבי חנינה בן דוסא ורגל שולחן מזהב:

[…] אָמְרָה לוֹ: בַּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ דָּבָר מִן הַטּוֹבָה הַגְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

הִתְפַּלֵּל וְיָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְנָתְנָה לוֹ רֶגֶל אַחַת שֶׁל שֻׁלְחַן זָהָב.

רָאָה בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחַן זָהָב שֶׁל שָׁלֹש רַגְלַיִם וְהֵם עַל שֻׁלְחָן שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם.

אָמַר לָהּ: נוֹחַ לָךְ שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים יֹאכְלוּ עַל שֻׁלְחָן שֶׁל שָׁלֹש רַגְלַיִם,

וְאָנוּ נֹאכַל עַל שֻׁלְחָן שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מֵרַגְלָיו?

אָמְרָה לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? הִתְפַּלֵּל וְיִטְּלוּהָ מִמְּךָ. הִתְפַּלֵּל וּנְטָלוּהָ. (לפי תענית כד:)

מאיר בן־אורי (1908–1983) היה אדריכל, צייר ומאייר, מנצח ומלחין ישראלי. הוא נולד בריגה וקיבל חינוך ציוני. בצעירותו פעל בתנועת הנוער "בלאווייס" ואחר כך באגודת הסטודנטים הציונית "קדימה" בברלין. ב־1932 ביקר בארץ ועם סיום לימודיו ב־1934 עלה ארצה ועברת אז את שמו מואסבוצקי לבן־אורי לזכר בונה המשכן בצלאל בן־אורי. הוא התיישב בחיפה עבד כאדריכל, והיה לתלמידו ועוזרו של הרמן שטרוק. ב־1942 עם נישואיו ליהודית (לבית פרץ ברנשטיין) התגוררו השניים בקיבוץ שדה אליהו, וארבע שנים אחר כך העתיקו את מקום מושבם לקריית שמואל (היום שכונה בחיפה). ב־1980 פתח בקומה השנייה בביתו את "המוזאון לאומנות דתית" [מוזאון בן־אורי], ובו הציג מבחר מעבודותיו בכל התחומים. על קיר הבית כתב "טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי, כִּי בְמִצְוֺתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי" (תהלים קיט, סו), פסוק ששימש מוטו ליצירתו.