ID – ציורים בתל אביב־יפו

יוליה שטנגלוב היא אמנית רחוב שבחרה בכינוי Imaginary Duck, ולרוב היא חותמת I.D. באומנות הרחוב משלבת יוליה שתי טכניקות: ציור ביד חופשית בספריי, אקריליק ומכחול. היא מציירת בעיקר דמויות של ילדות בשחור, אדום ולבן וגם שועל אדום שניתן לראותו מציץ. היא גם עובדת בתלת־ממד ויוצרת בעזרת ראשים של בובות ודמויות של ברווזים צבעוניים מגבס.

"התחלתי עם יציקות ברווזים מגבס ועשיתי כ־1,000 חתיכות. זה היה נחמד אך התחיל לשעמם. רציתי לעשות משהו יותר יצירתי. מצאתי בבית תבניות גבס שיוצרות ראש בובה שקניתי עשור קודם ולא השתמשתי בהן […]. התחלתי לפזר בעיר ראשים קטנים של בובות. הכנתי את הראש עם ציור הפנים בבית, וברחוב הדבקתי את הראש וציירתי על מכחולים את הגוף. […] יצירה ברחוב היא הרפתקה, אני אוהבת להסתובב לבד בלילה בעיר זרה או מוכרת על האופניים ולהתנתק. יצירה ברחוב היא סוג של מדיטציה עבורי – הציור מתקיים רק בזמן שאני מציירת אותו. ברגע שסיימתי, הציור כבר לא שלי ולא קיים בשבילי יותר. אם מקשקשים על או מוחקים ציורים שלי, ממש לא אכפת לי. מצד שני, כן מרגש אותי שהציורים שלי נשמרים. לפעמים אני רואה שמחקו קיר שלם ואת הציור שלי השאירו וזה מאוד מרגש אותי", לפי דרור הדדי, יומן הרשת "Street Smart".

"לעשות משהו בידיים שינקה את המערבולת שרותחת בראש", I.D.

מתוך "גם לנו מגיע!  אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת, עמ' 32–34

מאז ומתמיד משך אותי עולם האנדרדוג, המחתרת, ההתנגדות, הנון־קונפורמיזם. אהבתי את אמנות המחתרת בל התחומים, בעיקר במוזיקה. נראה שברקע של זה קיים דח אישי למרד של בחורה רוסייה זרה בחברה הישראלית עם כל הסטיגמות שהדביקו לה. בנוסף למרדנות הבסיסית שבי, הרגשתי בתוך הסבך הנפשי הקשה שבתוכו חייתי שהדרך היחידה שאוכל להתמודד איתו זה לצאת החוצה ולעשות משהו ממשי ומהיר בידיים, שינתק את המערבולות הבלתי פוסקות שרועשות במוחי. תחושת הנגד החזקה והדחף לפעול למרות כל האילוצים המעכבים, החיצוניים והפנימיים, הם שהוליכו אותי לאמנות הרחוב. בגללם גם לא חשוב לי גילוי שמי. זה חלק מהעניין המחתרתי. נכון שאם קורה שאנשים מגלים את זהותי למרות חסרון החתימה על הציורים, בגלל האופי הייחודי שלהם ובגלל הסקרנות החקרנית שהם מעוררים בהם, זה בהחלט מרגש אותי. כשאני שומעת שציור שלי העלה חיוך על שפתי מתבונן אחד, אני מרגישה שעשיתי את חובתי בעולם. חשוב לי לשמח אנשים. חוץ מזה, אני מאמינה גדולה בתיאוריה של משק כנפי הפרפר. ולצד כל זה, אני ממשיכה להתחבא כשהניגוד הפנימי בין משיכה למחתרתיות ומרדנות לבין החשש להיתפס ולהיענש פועל בתוכי במקביל.

כשהייתי בת שנה בערך, ברוסיה, דודתי הביאה לי במתנה ברווז גדול מפרווה ודרבנה אותי לקחת אותו בכוחות עצמי מהמקום שבו הציבה אותו. אלה יהו צעדי ההליכה הראשונים שעשיתי בחיי, ומאז הטבעת החוויה הברווזית הזאת היא בלתי נמחקת מבחינתי ומלווה אותי בכל מקום; בבית קפה בריטי שבו מגישים לי בירה בספל שעליו הוא מצויר, על שפת נחל שלהקת ברווזים מקדמת את פניי לידו, בחנות לאביזרי בית שבה מזדקרות לעיניי תבניות ברווזיות קטנות. בלי לחשוב קניתי אחת מהן ואחר כך רכשתי עוד כמה והתחלתי לצקת בתוכן גבס ולצבוע אותן. קודם בצהוב אפרוחי אוחר כך באינסוף וריאציות צבעוניות אחרות. הכנתי למעלה מאלף יציקות כאלה והתחלתי להדביק אותן על קירות בתל אביב ובעוד ארצות שבהן ביקרתי. ברווזי הגבס הצבעוניים שלי מקשטים כיום כארבע עשרה ארצות. אולי אפילו יותר. חשבתי באותה תקופה שאחרי שאצא מהפרויקט הזה, אמשיך הלאה בחיי הרגילים. אבל די מהר התברר לי שנכנסתי להרפתקה שלא יצאתי ממנה עד היום, ומי יודע מתי אצא ואם בכלל. כי אחר שנתיים של ברווזים, ברגע מסוים שהשתלט עליי פתאום, ספונטנית, תוך ישיבה בין חברים, הרגשתי שאני רוצה, חייבת, לקום ולצייר, וקמתי וציירתי בפעם הראשונה את ציור הקיר הראשון שלי. אחרי זה המשכתי עוד קצת ביציקות גבס. גילית בחנות אביזרים אחרת תבניות של ראש בובה, וגם בהן השתמשתי ליציקות שהדבקתי אחרי צביעה על הקירות. בהמשך הוספתי לכל ראש כזה ציור של גוף שהפך לדגם, שהשפיע על כל ציורי הבנות שלי שהפכו לאחד מהמאפיינים של עבודותיי. חלק מהצופים שמזהים אותי עם דמויות אלה, מעירים ושואלים אותי על העצבות והעצבות התמידית של הבנות. התגובה המיידית שלי מתייחסת תמיד למרכיב ההשלכתי: "מה שאתם רואים בהבעה של הבנות המצוירות, זה בעצם מה שקורה בפנימיות שלכם…" אבל בדיוק באותה מידה אני יודעת גם שזאת אני על תת־המודע שלי שנמצאת בכל הציורים.

הרי מה שאנחנו עושים, בכל תחום עשייה ויצירה משקף את הסיפור האישי שלנו. והראיה, שאין לי מושג אף פעם בתחילת העבודה איך היא תיראה בסופה. הרי אין לי בעצם שום ידע בציור. מעולם לא למדתי לא טכניקות ולא כלים. כשאני מציירת, היד שלי היא זאת שמציירת לעצמה ובעצמה, הראש מתנתק אז מהכול. הוא ריק ממחשבות. אני יכולה בתנאים סביבתיים מסוימים, כמו בסיני, לדוגמה, לצייר מהבוקר עד הערב בלי הפסקה כמו בטרנס. רק בשלב שלפני ההתחלה יש לי הרבה התחבטויות לגבי המקום המתאים או סוג הצבעים, אבל ברגע שאני מתחילה לעבוד, הכול משתחרר בי, מין תחושת הקלה כללית. אני מרחפת, מעופפת, ועם סיום העבודה אני מרגישה אושר גדול. האושר הכי גדול שאפשר להרגיש.

אופי הציורים שלי שונה מזה של מרבית חבריי. ברוב הציורים של רובם קיים ממד של התגרות, פרובוקטיביות, דווקניזם, כאילו אף אחד לא יגיד לנו מה יפה ומה לא יפה, מה הסדר והאי־סדר הראוי והלא ראוי למצג אמנותי. אנשים רבים מגיבים לכן ליצירות אמני הרחוב אל קשקוש, אלא שבדרך זו הם נענים באופן ישיר, אם גם בדרך אבסורדית, כביכול, למטרה המרכזית של האמנים – לעורר, להרגיז, כשהדמויות המעוותות שלהם מגרות, לדעתם, את החשיבה הרבה יותר מציורים הרמוניים. בדומה להצגות ילדים, כאשר דמות האם המרשעת או המכשפה מעניינות הרבה יותר מאשר דמויות הילדות הנחמדות. יש בדיסהרמוניה עוצמה שמעוררת מחשבה, מעין גלגלי שיניים שמפעילים אותה.

אצלי המרכיב המאתגר הזה לא קיים. אני פועלת בצד המנוגד לתמונות הקיר הענקיות ולגירוייהן העוצמתיים. אצלי צומחות ומתעצבות על הקירות הפינות הקטנות שברחוב, שבחיים, שבהן אפשר לשבת רגועים על ספסל עץ בחברת דמויות שקטות ומופנמות ולנוח בחיקן ובחיק עצמך. את הפינות האלה אני מנסה ליצור בציורים ובתוכן ובאמצעותן לבנות את הדיאלוגים המשמעותיים הפועלים כמשק כנפי הפרפר על הצופים הקשובים שלי.