פרצופים מעוטרים

האמן דניאל ליס חותם בשם Monkey Rmg.

Open your eyes, Monkey RMG

מתוך "גם לנו מגיע! אומני גרפיטי בתל אביב", עמלה עינת עמ' 62–64

גדלתי בבית של אמנים. בתיכון למדתי במגמת אמנות, אבל לא חשבתי שזה יהיה התחום שלי. החלומות שלי היו יותר טכניים בשטח רובוטיקה. איך שלא יהיה, שהייתי בן 15 בערך עברנו לניו  יורק ושם נתקלתי בפעם הראשונה בתופעה של הגרפיטי ונדלקתי. כל כך התפעלתי, כל כך הייתי בשוק ממה שאפשר לעשות עם ספריי. לא חלמתי שאפשר להגיע עם זה לרמת הבעה כזאת. הייתי בן 15 וידעתי שזהו. התחלתי לצלם את הקירות בניו יורק ולהעתיק את הצילומים למחברת מיוחדת שקניתי. ניסיתי ליצור לעצמי איזה דגם ציור משלי. רק חצי שנה שהינו בניו יורק, ואחר כך חזרתי עם אימי ארצה ואבי ואחותי נשארו שם עד עכשיו. ופה קניתי לעצמי פחיות של צבע והמשכתי לצייר. את הציורים הראשונים עשיתי במקלט שבבניין, אחר כך מצאתי עוד כמה חברים שהתלהבו לצייר איתי. היינו  יוצאים בלילות על אופניים למקומות נטושים ובהם התאמנו. התחלנו בגרפיטי, באותיות, בחתימות שלנו. טיפסתי על קירות של בתים עזובים. קראתי לעצמי מנקי (קוף). הרגשתי מין ילד רחוב. ציירתי ליד מסילות של תחנות רכבת, על קרון מתפרק, על קירות בנתיבי איילון. הרגשתי שזה ממש אני. אבל אחרי כמה זמן זה לא סיפק אותי ותר. זה היה מגניב, אבל נראה לי שטחי, חסר כל עומק, ובבת אחת עברתי מאותיות לציורים. מצאתי מבנה נטוש ענקי בבני ברק, שהפך להיות כמו בית בשבילי. ביליתי שם המון לבדי עם מוזיקה ופחיות צבע. הסתגרתי וציירתי. הרגשתי אז, ואני מרגיש ככה עד היום, מין מדיטציה בזמן הציור. אני בורח מהכול. לא מתכנן כלום, לא חושב על מה שהיה, על מה שיהיה. אני נמצא רק ברגע עצמו, לא קודם, לא אחר כך. רק שם באותו רגע עם השקט והציור. אחר כך התגייסתי ושירתתי במחסומים וכמעט לחלוטין הפסקתי לצייר עד השחרור, רק שמייד עם השחרור הבנתי שאני חייב לחזור לזה, שאני לא יכול להמשיך לחיות בלי זה, שזה מה שמחזיק אותי בחיים. שכרתי אז חלל באזור תעשייה ומילאתי את כל הקירות שלו בציורי גרפיטי. הבעיה הייתה שלא הייתה לי אפשרות לשלם את דמי השכירות והייתי חייב לעזוב גם שם. ניסיתי להתמקד באותה תקופה לפחות בציורי קנווס קטנים, העיקר לצייר. אבל פרצו לי את המחסן הקטן שבו אחסנתי אותם וגנבו את כולם. זאת הייתה מכה קשה עבורי. משבר ענק. לא יכולתי להבין מי עושה דבר כזה ולמה. במשך חודשים ניסיתי למצוא זכר לעבודות בשווקים, בפייסבוק, אבל לא הצלחתי. נכנסתי ממש לדיכאון. כלום לא נשאר לי מכל מה שעשיתי עד אז. לא על הקירות, כי במקום הבית הנטוש התחילו לבנות בית חדש, ולא על הקנווסים שנעלמו. כל החיים שלי נהפכו אז לכלום. התייאשתי לגמרי ואמרתי לעצמי שאנסה פשוט לחיות ולהתפרנס וזהו. אבל שוב, מהר מאוד הבנתי שזאת לא יכולה להיות הדרך שלי בחיים והחלטתי סופית להיות אמן  ולעשות אמנות רחוב, כזאת שכל אחד יוכל לראות. כל כך רציתי להשאיר איזו שריטה קטנה בעולם הזה. כן, אני בהחלט יודע שכל הציורים האלה, הקירות האלה, נועדו מראש להריסה. והאמת? זה מאוד כואב לי כשעבודה שלי נמחקת, למרות שברור לי ששום דבר לא יכול להיות נצחי. ועם זאת, המחיקה מאוד עצובה לי. אני חולם על זה בלילות. ותמיד מקווה בזמן הערות שהציורים שלי יחזיקו בכל זאת מעמד ברחוב כמה שיותר זמן. לפעמים אני מתמודד עם הצער על המחיקה בעזרת ציורי קנווס, אבל אין להשוות את החוויה הזאת לציורי הרחוב. הרחוב הוא הגלריה שפתוחה לכל הקהל, ואני רוצה שהקהל הזה יראה אותי ויכיר את סגנון הציור שלי. אני לא יכול לחתום על היצירות בשמי האמיתי, כי מבחינת החוק מה שאני עושה הוא השחתת רכוש, אבל חשוב לי שיזהו אותי על פי הסגנון שלי. הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים ברחוב יתחברו לציורים שלי.

אני רוצה לומר לכל אחד מהם: open your eyes. חשוב לי להעניק לכולם דרך הציור שלי איזו מחשבה חדש, איזו תחושת שחרור, איזה אור אחר, איזו פריצה החוצה מהעבדות היומיומית. שמערכת החיים הסטנדרטית כופה עליהם לקראת מימוש היכולת של כל אחד מהם לפרש את דרכו בדרכו, להתחבר לעצמו, לאהוב את מה שהוא רואה בעצמו ואת מה שהוא יכול לשקף מזה החוצה. לפעמים גם לשקף את הקשיים של עצמו, ההקרנה כולה יכולה להביע גם כאב וגם חיוך. כל אחד מאיתנו חייב, לדעתי, להפיק מעצמו גם אור למרות הכאב הרב שקיים בחיינו. נכון, חלק מהציורים שלי אפילו מפחידים, אבל גם את הפחד צריך לפרוק, ואני מרגיש שהעוברים ברחוב מתחברים גם לרגשות השליליים שיוצאים מהציורים שלי. לפעמים אני חושב שיש להם ממש השפעה טיפולית גם עליי וגם על זולתי. זאת אומרת, כשמדברים על אמנות רחוב, לא מדובר רק על אמנות נטו, אלא על תופעה שמשפיעה על החיים בכלל, על הרחוב בכלל.

אם נתמקד במה שכל זה עושה לי, זה נותן לי המון מקום להתבטא. אני מרגיש חופשי לרוץ על משטחי קיר גדולים, וזה נפלא בשבילי כאדם ששונא גבולות ומגבלות. בס"ה אני מקדיש המון זמן לציורי הרחוב, המון זמן למחשבה עליהם, לתכנון המקום, הצבעים, בעיקר להכנות. אין יום שאני לא מוקדש כולי לעניין. מעשה הציור עצמו ספונטני לחלוטין, וכשאני מתחיל אותו, אני מסוגל להמשיך בזה שבועות שלמים, ואז אני הכי מסופק ומאושר. הכי כיף לי. אני לא מרגיש בכלל שאני עובד, וזה נראה לי הדבר הכי חשוב בחיי. הלוואי שכל אדם יכול היה להגשים את ייעוד העשייה שלו לא לצורך פרנסה או הכרח אחר, אלא רק למען ההנאה שלו. אצלי זה ממש זה, וזה לא נפסק.